גלובלי

עדכנו אותנו




סטאר וורלד: כל מה שחם ממש עכשיו בעולם

יום שישי 13 ביולי 2012 07:02 מאת: עכבר העיר

בניו יורק עוברים להקרין סרטים בפאבים, בלונדון מגדלים חזירים, במדריד מעדיפים ברים של זקנים, בקופנהגן לא דואגים מכלום ובבודפשט מגלים את הרובע היהודי: הדברים הכי שווים שקורים בערים הכי לוהטות בעולם



מקוריאה באהבה. Soju Bar בברלין

(צילום: האתר הרשמי)

פרסומת

הגל החדש: בתי הקולנוע החדשים של ניו יורק


הקרנת הבכורה הניו יורקית של “יומני הרום”, סרט מסע שבו ג’וני דפ נכנס שוב לנעליו הגדולות של האנטר ס’ תומפסון, היתה חגיגית במיוחד: בית הקולנוע הקטן Nitehawk, בווילאמסבורג שבברוקלין, שילב את ההקרנה עם חגיגות קבלת הרישיון למכירת אלכוהול, שניתן לו אחרי מאבק ארוך ומתיש עם העירייה. התפריט החגיגי כלל, באופן מתבקש, קוקטיילים על בסיס רום וגם פודינג רום וצימוקים שהוגש במהלך ההקרנה. מאז אוקטובר האחרון מגישים ב־Nitehawk באופן חוקי אלכוהול ואוכל במהלך הקרנות, והבעלים מרשים לעצמם להשתעשע עם מנות מיוחדות שמותאמות לעלילה.

» להמשך הכתבה


אחרונת גיבורת ההיפסטרים: משהו רע עובר על ברלין


ברלין היא הדבר החם הבא מאז אמצע העשור הקודם, אבל זה לא הולך להחזיק מעמד לאורך זמן: את מה שלמדו על בשרם אלפי תל אביבים כבר מזמן, מגלים הברלינאים רק עכשיו. בחודשים האחרונים הפכה שיחת היום בעיר - ששמה יצא למרחוק כמובלעת של יוקר מחייה סביר - לשיחה על מחירי השכירות ויוקר המחיה. ההלם הנאיבי של הילידים בעיר שאוחדה לה יחדיו פוסח על אלפי הישראלים שחיים כאן - וטרנים של המאבק החברתי, מובסי מצוקות הקיום, מיואשי פוליטיקאים, שמימשו את האיום הנצחי “לחתוך הכל ולעבור לברלין”. ביחס למצב הקיצוני בישראל, ההיסטריה הברלינאית וקרבות המאסף בג’נטריפיקציה נראים כמו מחוות ריקות. הרי מה תועיל הפגנה שבועית אם משקיעים יכולים לקנות דירות שיכון, להסב אותן לדירות סטודיו ואז למכור ביוקר לצעירים ממערב אירופה? אבל רגע, אני מקדימה את המאוחר.

» להמשך הכתבה

#alt
לנופשים שלום. פרידריכסהיין (צילום: La Citta Vita, פליקר)


» משהו אהוב בממלכת דנמרק: קופנהגן היא הדבר הקר הבא

» פרוייקט RAנווי: חנות הקונספט הכי מגניבה בבלגיה


חזיר בעיר: בלונדון מגדלים חזירים בחצר


אם לשפוט על פי התמונות שמרוחות על גבי העיתונים וברשת, הכפר האולימפי נראה בומבה. ההשקעה של ביליון פאונד עשתה את שלה, והמתחם האוטופי, שמיועד להיות ביתם הזמני של נציגי המשלחות, מצויד בשדרות רחבות ידיים, באגמים תכלכלים ובמדשאות מצוחצחות. אבל בלונדון כבר חושבים קדימה, על היום שבו האורגזמה האולימפית תישכח ותושבי הכפר הארעיים יחזרו איש איש לארצו. אחת ההצעות היותר מעניינות שמונחות על השולחן לקראת הבוקר שאחרי היא הפיכת הכפר או חלקים ממנו לחווה לגידולים חקלאיים, ומעצבים אקולוגיים כבר מרחרחים ברחבי המתחם, בניסיון להעריך את הפוטנציאל שלו.

למי שלא מעורה בהתפתחויות האחרונות בלונדון זה עלול להישמע קצת מוזר; לכפר האולימפי אולי קוראים כפר, אבל מה הקשר בינו ובין גידולי חקלאות? אבל בפועל היוזמה הזאת מסמלת עוד שלב בביסוס טרנד החוות האורבניות, שמשתלט בימים אלה ממש על כל חלקה טובה בעיר (משחק לשון, כן כן). על גגות בתים, בתוך בנייני מגורים ובחצרות אחוריות מגדלים תושבי העיר כמעט הכל. שתי דקות מקינגס קרוס, אחת מתחנות הרכבת העסוקות באירופה, עמלות במרץ דבורים לונדוניות על ייצור דבש בכוורת עירונית שכבר הספיקה לזכות בכמה פרסים מקצועיים. ביניהם, במזרח העיר, גדלים אווזים ותרנגולות שביציהם נמכרות למסעדות בעיר, וגינות ירק צומחות במקביל בכל פינה אפרורית.

#alt
נאם ראם יואה. חוות חזירים בלונדון (צילום: א.ס.א.פ.קריאייטיב)


הטרנד החקלאי זכה לאימוץ רשמי לפני ארבע שנים, עם היוזמה העירונית Capital Growth, שמטרתה לעודד ניצול שטחים אורבניים לטובת צרכים חקלאיים. אז היו רשומות בתוכנית 50 חוות לונדוניות, והיום רשומות בה לא פחות מ־1,500. המטרה (הקצת אינפנטילית, מותר להודות) היא להגיע עד סוף שנת 2012 ל־2012 חוות רשומות. אם הפוש האולימפי יעשה מה שמצפים ממנו, אולי זה באמת יקרה.

לא כל החוות האורבניות בעיר קהילתיות - חלקן מסחריות לגמרי - אבל המשותף לכולן הוא הניסיון לתת קונטרה ראויה לכל מה שרע בתעשיית המזון: הבזבוז, הנזק הסביבתי וחוויית הקנייה והאכילה, שמרגישה יותר מכל כמו פלסטיק. בשכונת דלסטון שמזרח לונדון, הידועה בעיקר כמגנט להיפסטרים, שוכן קומפלקס אדג’י במיוחד בשם Farm:Shop Dalston. החווה, שהוקמה ב־2010, היא בעצם בניין, שהיה פעם חנות, והיום כל שטחו מנוצל לטובת גידולים: נבטים, עגבניות וצ’ילי מתגוררים בחדרים מחוממים, על הגג מתקיימים תרנגולים ובחצר משוטטים חזירים. בלב הג’ונגל העירוני הזה ממוקם בית קפה קטנטן, שמגיש את התוצרת המקומית על צלחת. המקום הזה הוא ניסיון רדיקלי ליצור משק עם היגיון כלכלי וסביבתי. תוכנית העל שלו היא לבסס רשת של אתרי גידולים וחנויות נלוות, שימכרו את הסחורה בכל רחבי אנגליה.


 #alt
היגיון כלכלי סביבתי. לונדון פארם שופ דלסטון (צילום: gemb1, פליקר)


אבל לא כל החוות העירוניות הן תוצאה של להט ואג’נדה: בשכונת טוטינג שבדרום לונדון, למשל, חברו יחדיו כמה שכנים והקימו להם יקב בחצר אחורית. היום, כמה שנים לאחר מכן, מדובר בעסק מסחרי משגשג למדי, שנקרא The Urban Wine Company. אז אולי Chateau Tooting נשמע פחות סקסי מהאלטרנטיבה הצרפתית, אבל היין לא רע בכלל. כנ”ל הגבינות שמיוצרות בשכונה הלא זוהרת ברמונדזי בדרום העיר, גבינות שעברו אפילו את המבחן הקשוח של השף והמפלצת גורדון רמזי.

מה שיפה שבטרנד הגואה הזה הוא שהוא לא השתלט רק על שגרת יומם של בני מעמד הביניים חובבי הלייפסטייל האקולוגי, אלא הצליח לחולל שינויים לטובה גם בשכבות נרחבות יותר באוכלוסייה. דוגמה טובה אפשר למצוא בבית מחסה להומלסים בדרום העיר, שם מגדלים ירקות ומוכרים אותם לבית קפה בשכונה סמוכה, או בגינת הפופ־אפ האורגנית ליד קינגס קרוס, שהוקמה כפרויקט חינוכי לצעירים ממשפחות קשות שחיים באזור. למרות התאוצה שצוברות החוות האורבניות, הימים שבהם לונדון תנופף לשלום לסופרמרקטים האדירים שלה נראים רחוקים למדי. בינתיים, המחשבה שכמה חזירים מסתובבים ליד העגבניות שיעטפו אותם, רגע לפני שהם מקשטים לכם את הצלחת, נשמעת כמו צעד ראשון בכיוון הכללי הנכון. (טל דרורי)

#alt
גדלו זאת בעצמכם. גינה אורבנית בלונדון (צילום: uniteddivesity, פליקר)



בר בא סבא: במדריד חמים על פאבים של זקנים


ברים באירופה מעלים בדמיון בעיקר שיק, חדשנות ונגיעה של פלצנות. אבל לא במדריד: הטרנד הכי נעים בעיר רחוק מלהיות שיקי, חדש או מתנשא, והכי חשוב, הוא זול במיוחד – הברים של סבא. אפשר למצוא עשרות כאלה בכל פינה בעיר, אבל כמה מתוכם נעשו לאחרונה פופולריים במיוחד. אולי זה המיקום בלב אזורי הבילוי ההומים, אולי זה המצב הכלכלי העגום (שפחות מורגש במדריד, ובכל זאת), ואולי תוצאת לוואי של ההשתלטות ההיפסטרית על המיינסטרים הספרדי. כך או כך, הברים הוותיקים והפשוטים האלה הולכים נפלא עם מראה הרטרו הזרוק שכבש את העיר.

האווירה במקומות המקשישים נינוחה וקז’ואלית. גם אם תגיעו בטריינינג וקרוקס, סביר להניח שאף אחד לא יאמר מילה, וכנראה אפילו לא ישים לב. האוכלוסייה במקום מורכבת מחבורות גדולות של צעירים מקומיים בסביבות גיל ה־30, ואיזה סבא'לה חמוד על הבר, שמגיש שם משקאות וטאפאס קטנים כבר 40 שנה. חוץ מהברמן, כבר לא תמצאו הרבה קשישים במקום, אלא בעיקר תורים של המוני צעירים בכניסה בשעות השיא.

#alt
דרינק בשלושה יורו. פלנטינו (צילום: לירן גרינהאוס)


הפלנטינו האגדי, למשל, קיים כבר עשרות שנים, והיה הראשון ממשפחת ברי הסבא שנעשה טרנדי. הוא עמוס אנשים בכל שעה, וזה לא מאוד מפתיע כשמגלים שדרינקים עולים בו שלושה יורו (בחיי). שליש בירה עולה יורו ו־80, ואם הבר לא מלא עד אפס מקום, תקבלו גם משהו קטן לנשנש על הבית. קאסה קמאצ’ו גם הוא פאב די ותיק, והדבר היחיד שהשתנה בו מאז שנפתח הוא גיל הברמן (שהוא גם הבעלים). מה שמושך אנשים למקום לאחרונה הוא משקה משכר במיוחד שנקרא יאיו, המורכב מיחסים לא מדויקים בין וורמוט, ג’ין וסודה מתוקה בשם קאסרה. נשמע מגעיל? זה לא, אבל שניים או שלושה כאלה ואתם מרוחים על הרצפה, קוראים לעזרה. אם תרצו שסבא יבשל לכם דייסה, או לפחות יגיש אוכל רציני ליד הבירה, חפשו את קאסה חוליו, אחד המקומות הטובים במדריד למצוא בהם קרוקטס (מאכל ספרדי המורכב מכדורי בשמל מטוגנים עם מילויים שונים). אולי אפילו תזכו להעיף מבט בסלבס כמו בונו, שנצפה במקום מדי פעם. טוב, הוא כבר בגיל שבו סביר שהברמן למד איתו בכיתה. (לירן גרינהאוס)

#alt
שקט, נותנים חדשות. קאסה חוליו (צילום: sukiweb, פליקר)



ריבוע לטיני: סצנת הקומיקס בלה פאס מתעוררת



למי שרוצים להיחשף לאחד מהצדדים המפתיעים של לה פאס, המפורסמת בעיקר בשווקים הזולים, בעוני המשווע ובקלקולי הקיבה שלה, מומלץ לצעוד במורד שדרות אקוודור. במרחק מה משוק המכשפות, על העשבים המתוקים, מקדשי הקטורת המיניאטוריים ועוברי הלאמות המיובשים שלו, ומעבר לאיצטדיון הכדורגל הגדול של לה פאס, תמצאו את המוקד של אחת הסצנות האמנותיות הנמרצות והערות ביותר בעיר כרגע – ספריית הקומיקס.

הקומיקס הבוליביאני הוא תופעה חדשה; בשונה מארגנטינה, שלה מסורת מפוארת ועשירה בתחום, השלטון הדיקטטורי בבוליביה מנע את התפתחות האמנות הזו, לצד רבות אחרות, ורק באמצע שנות ה־90 התחילה התעוררות אמנותית במדינה, במקביל להתפתחויות דומות בפרו ובצ’ילה השכנות, שהתנערו מהדיקטטורה ואימצו את אופנות העולם המערבי בערך באותה תקופה.

#alt
ציירו לי כבשה בוליביאנית. לה פאס (צילום: דותן גולדווסר)


סצנת הקומיקס בלה פאס קיבלה חיזוק משמעותי כשלפני פחות מעשור הוקמה בעיר הספרייה לקומיקס, איור ואנימציה של קרן סימון א. פאטינו. מעבר לכניסה, המקושטת באיורי ענק של דמויות מוכרות מספיידרמן ועד מטילדה, נמצא חלל נעים להפליא, ובו שולחנות קריאה וכורסאות, המפוזרים בין מדפים המכילים יותר מ־3,000 כותרי קומיקס מכל העולם: ערבוביה של מנגה, קומיקס אמריקאי, ספרדי, איטלקי וצרפתי, לצד ספרות תיאורטית, ומעל הכל אוסף נכבד של קומיקס דרום אמריקאי. העדר מסורת של קומיקס הוביל את הקומיקס הבוליביאני לקשת רחבה של סגנונות איור ונושאים, המושפעים מצד אחד מהאמריקניזציה בכל מדינות דרום אמריקה, ומצד שני מתכנים מקומיים. יש שם מחברות זירוקס עמוסות באיברי מין ובדיחות גסות, אבל גם חתירה נמרצת לכיוון ניסיוני, עז ובוגר יותר.

לפי הקהל שיושב במקום, ברור שלא צריך להסביר לבוליביאנים שקומיקס זה לא עניין לילדים. אפשר לבלות במקום שעות של רפרוף ודפדוף, ולפטפט עם המבקרים האחרים ואמני הקומיקס ששוהים במקום, המצויד בנדיבות גם בעמדת קפה. הקרן שעומדת מאחורי הקמת הספרייה מארגנת במקום גם סדנאות קומיקס חינם בשיתוף פעולה עם משרד החינוך הבוליביאני, ומביאה תערוכות לאזורי הספר במדינה, במטרה להילחם באחוזי האנאלפבתיות הגבוהים עדיין במדינה. גם בכפרים שבהם עוד אין כבישים מוסדרים, הקומיקס מתברר כאמצעי יעיל ללימוד קריאה. למי שינחת בלה פאס במאי, מומלץ לבקר בפסטיבל הקומיקס הבוליביאני השני בהיסטוריה: ההצצה לסצנה בתולית ונרגשת מובטחת. (דותן גולדווסר)

#alt
סופר הירוז מקומיים. לה פאס (צילום: דותן גולדווסר)



קוביה הונגרית: הרובע היהודי בבודפשט הוא המקום הרעוע להיות בו 


בודפשט של השנים האחרונות מחבקת בניינים מתפרקים, רקובים ושנוטים להתמוטט, ומאמצת אותם בתור הספוטים החמים (גם אם לא בהכרח יציבים) בעיר. הרוב הכמעט מוחלט של המקומות האלו ממוקם ברובע 7, הרובע היהודי, שלא היה פופולרי במיוחד בעיני ההונגרים עד לפני כמה שנים. גם כשגרו בו יהודים לפני מלחמת העולם השנייה, וגם כשהדיירים התחלפו בצוענים שהוכנסו לדירות הנטושות על ידי המשטר הסוציאליסטי לאחר המלחמה, רובע 7 לא היה אטרקציה נדל”נית ממש עד לאחרונה, כשבמקום להרוס את הבניינים ולבנות חדשים, החליטו חלק מהיזמים להשאיר בניינים שלמים במצב התפוררות מתקדם ולהפוך אותם לברים. השולחנות והכיסאות נראים כאילו נלקחו ממגרש גרוטאות (ואני נוטה להאמין שלפחות חלקם באמת הגיעו משם), וחדרים ששימשו בעבר כשירותים הפכו לחדרים רומנטיים המותאמים לדייט אולטימטיבי.

בבניינים האלה אין מלצרים, אלא רק אוסף ברים שממוקמים בקומות שונות של אותו מבנה. האווירה מזמינה, אף אחד לא ירים גבה אם תצטרפו לשולחן של זרים, והאלמנט המשלים של חצי בירה בפחות מעשרה שקלים הופך את העסק למאוד אטרקטיבי. בעקבות הברים האלו נפתחו ברים בסגנון דומה גם ברובעים אחרים בעיר, וברים נורמטיביים נוספים באזור. העובדה שרחובות הרובע עמוסים בסוף השבוע לאורך כל שעות היממה גררה פתיחה של ים מסעדות קטנות שיגישו לכם מאנצ’יז עד השעות הקטנות של הבוקר – והרי לכם רובע לוהט.

#alt
גזר, מישהו? סימפלה קרט (צילום: paPisc, פליקר)


סימפלה קרט
הוא אולי המקום הכי גדול ומפורסם ברובע, אבל עדיין לא מספיק מפורסם כדי למכור את נשמתו לאלוהי המסחרה. המקום מציע אוכל (יש איזה קטע עם בחורה שמסתובבת עם גזרים למכירה), נרגילות, וכמובן, אלכוהול. קורבין טטו ממוקם על הגבול בין רובע 7 ו־8, על גג בניין כלבו עתיק מהתקופה הסוציאליסטית. הקומה העליונה שלו מתפקדת בעיקר לצורך הופעות אנדרגראונד, ועל הגג שלו יש בר נוסף שממנו נשקף נוף העיר. 400 הוא מקום חדש יחסית, בבעלות סרבית – חלל אחד גדול, ובמרכזו בר. מדי פעם מושקות בו הופעות חיות היישר מהבלקן. בצד מוגש אוכל סרבי (לכו על ההמבורגר הענק שנקרא פי־יסקביצ’ה). גם דובוז, שנפתח לפני שנה הוא די טרנדי עכשיו, וכמותו גם קופלונג ואינשטאנט, שבו כל הרהיטים הפוכים מהתקרה. האווירה בכולם נוטה לאנדרגראונד, התאורה חשוכה, הקהל צעיר וסקסי, אבל הווייב מספיק מאפשר כדי שיהיו מי שיוצאים למקומות האלה כדי ללמוד בתוך העשן והמוזיקה. בכל זאת, הראש היהודי. (תום קורנהאוזר)

#alt
גודזילה, הגירסה ההונגרית. דובוז (צילום: James G Milles, פליקר)



(9 מדרגים)

דירוג הגולשים:

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5