ברלין

קפה ברלין

עדכנו אותנו




סליחה, טעיתי: אני לא שונא את ברלין

יום שני 19 בנובמבר 2012 07:28 מאת: איתמר הנדלמן סמית, עכבר העיר

בין ריקודים בלתי פוסקים בברגהיין, פסיעה בשדרות פושקין ואווירה כללית של שחרור, איתמר הנדלמן סמית' הבין שמה שכתב בעבר על ברלין לא מדויק. אולי הוא בעצם זקן מדי בשבילה, ואולי היא זו שבכלל מאסה בו



לא כזה נורא פה בעצם. ברלין

(צילום: האתר הרשמי)

פרסומת

שוב בברלין, יום ראשון שעבר, שש וחצי בערב. רק נחתתי כאן לפני שעות ספורות ואני כבר עומד על אדמה בוצית בתור לברגהיין. גדרות מתכת מפרידות ביני ובין החיים האחרים. גשם טורדני נקווה לשלוליות ואני משתדל לא ללכלך את מגפי הטריקרס שלי.

» עיר מכוערת, נקודה: למה הישראלים כל כך מתלהבים מברלין?
» ניצחנו: תל אביב היא עיר הרבה יותר טובה מברלין


לא כל כך ברור איך הגעתי לכאן. יטה מילר, קולנוענית גרמנייה וחברה טובה, סיפרה לי שהתחילה מסורת של הליכה לברגהיין בראשון אחר הצהריים ושאני חייב לבוא. אני עומד בתור עם מאי היפה, חברה משותפת לי וליטה שכבר מחכה לנו בפנים עם יולה ויוזף. יש אולי 30 איש שעומדים לפנינו בתור. רובם ככולם עוזבים אותו בבושת פנים אחרי שנמנעה מהם הכניסה למועדון הלילה הטוב בעולם (לפי "הניו יורק טיימס" ו"די.ג'יי מאג").

כשמגיע תורנו לעמוד אל מול הסלקטור, אני מותח על עצמי את ארשת הפנים האפאתית ביותר שיכולתי לסגל. הסלקטור, גבר גדול ממדים שנראה שאם יחייך יישברו לו השיניים, עושה מחווה קטנה בראשו לעבר דלת הפלדה של המבנה התעשייתי, מסמן לנו להיכנס.

#alt
הברגהיין (צילום: bartvanpoll, פליקר)


בתוך הברגהיין אנחנו עוברים חיפוש קצר, משלמים, מוותרים על התור הארוך למלתחות, ועולים, עם המעילים, לקומה השנייה. מוזיקת טכנו שאני לא לגמרי בטוח לגביה מחרישה את האוזניים שלי ושל עוד כ־4,000 איש. מחפשים את יטה ליד הבר ובחדרים והכוכים החשוכים השונים, עד שאנו מוצאים אותה למעלה, בפנורמה־בר. אחרי כמה כוסות של וודקה־רד בול (כמה שלא אגלגל בראשי את המשפט הזה הוא עדיין יישמע לי לא הגיוני; שנים שאני לא שותה וודקה־רד בול) אנחנו נפטרים מהמעילים ומהחולצות ונשארים עם חזיות, גופיות ותחתונים. על אף שלא ישנתי כל הלילה (בלילה שלפני כן רקדתי בפסטיבל המוזיקה של פיצ'פורק בפריז) והטיסה שלי התעכבה הבוקר בשלוש שעות, אני לא יכול להפסיק לרקוד. האנשים מסביב כנראה רוקדים כך עוד מיום שישי. בפעם האחרונה שהייתי בברגהיין, בינואר 2007, חשבתי שזה יותר גרוע מ"התופת" של דנטה. הפעם זה מרגיש יותר כמו "האבן איז א פלייס און ארת".

כמו כריסטופר אישרווד, בביקורי הנוכחי בברלין אני מצלמה שצמצמה פתוח. אולי וידיאו HD ולא סטילס משנות ה־30, אבל מה שבטוח אני מצלמה - רושם את מה שאני רואה סביבי ומדפיס עכשיו את הרשמים.

#alt
שברים של שמש. שדרות פושקין (צילום: האתר הרשמי)

יצא ששני הביקורים הקודמים שלי בברלין היו, בלשון המעטה, מאוד לא מוצלחים. ביקורים לא מוצלחים בעיר כזו או אחרת זהים לאכילה במסעדה יקרה שהאוכל בה גרוע. הם מביאים איתם איזה כעס מעבר לסתם ניכור. כעסתי על ברלין. פירסמתי פה בעבר שני טורים, בהפרש של שנה זה מזה, שניגחו את העיר הזו מכל כיוון אפשרי.

» עיר מכוערת, נקודה: למה הישראלים כל כך מתלהבים מברלין?
» ניצחנו: תל אביב היא עיר הרבה יותר טובה מברלין


בתחילת שבוע שעבר החיים הביאו אותי שוב לברלין. חברים ברלינאים שלי, כשהודעתי להם שאני עתיד להגיע, הגיבו בפליאה, משהו בנוסח "לא כתבת שאתה שונא את ברלין?". ואכן, משני הטורים המדוברים אפשר היה להסיק שאני שונא את ברלין. אבל אני לא. למען האמת, מיד כשנחתי שוב בשדה התעופה שונפלד, ועוד לפני שרקדתי בברגהיין או הלכתי לשדרות פושקין ושתיתי וויסקי סאואר בבר נתניה והיינריך, הבנתי שאיני שונא את ברלין כלל ועיקר. להפך, הפעם הבנתי מה שבעבר תמיד ידעתי על ברלין אבל איכשהו שכחתי: אפשר למצוא בכיעור שלה לא מעט יופי. יופי אחר, אבל בהחלט יופי.

» Nathanja & Heinrich - כתובת: Weichselstrase 44, טלפון: 49.30.624.9114+, האתר הרשמי: nathanja-heinrich.de, שעות הפעילות: ימי ג'-א' 13:00-03:00

#alt
האלכוהול עוזר. Nathanja & Heinrich (צילום: Alexander Katzmann, עמוד הפייסבוק)


וכן, יש לי בעיה עם הפסינציה התל אביבית מברלין. איני מבין את הרצון התל אביבי המטופש הזה של "כמו בברלין". איני מבין למה מקומות מסוימים בתל אביב מנסים לסגל לעצמם מראה או תדמית "ברלינאיים". איני בטוח שאני יכול גם לגמרי להבין את הנהירה של צעירים ישראלים אל ברלין מעבר להיבט הכלכלי (בהחלט זול שם מלונדון ומפריז, באופן משמעותי), אבל אני גם בהחלט יכול להבין את היופי ואת הקסם של העיר עצמה, בלי קשר לגלוריפיקציה שהיא קיבלה בישראל ובתל אביב. יש ערים כאלו, שהיופי שלהן אינו מיידי. גם בלפסט, גלזגו, מילאנו ותל אביב הן ערים כאלו. אתה פוסע לראשונה ברחובותיהן והן נדמות בעיניך כסתם מכוערות, אבל טיפין טיפין ועקב בצד אגודל אתה מגלה בהן לא מעט שכיות חמדה ונקודות חן אורבניות שונות.

בביקור הזה בברלין גיליתי לא מעט אזורים יפים ומלאי השראה שלא הכרתי, כמו פושקין אלה (שדרות פושקין), בין רובע אלט טרפטו לרובע קרויצברג, היכן ששמש חורפית נשברת על עצים גדולים שמאחוריהם מסתתרים בתים פרטיים ששרדו את המלחמה. גם ההליכה בצהרי יום שלישי לאורך פאול לינקה אופר, עם בתים עתיקים גדולים רחבי מרפסות, המשקיפות על התעלה ועל השוק הטורקי שמתנהל לאורכה, היתה חוויה ברלינאית שלא הכרתי קודם לכן. גם בית הקפה הנחמד מול הבית של יטה בקארל הרץ אופר היה סוג של תגלית קטנה. הימים היו קרים ויפים, והלילות הזכירו לי, שוב, את ברלין מהסיפורים של אישרווד. עיר של אנשים שמבקשים לשחרר את עצמם מהסטגנציה של ההורים, הממסד ומה שהם תופסים כחיים בורגניים ("אני לא הולכת לסוהו האוס"). יכול להיות שאולי אני פשוט זקן מדי בשביל ברלין, ויכול להיות, כפי שאישרווד כתב, שזה אני שנמאסתי על ברלין, ולא להפך. ויש לי תחושה שיום אחד, בעתיד הלא רחוק, עוד אחזור אליה.

#alt
הממסד הביתה. ברלין (צילום: האתר הרשמי)

נכון | לא נכון



נכון: "הולי מוטורס", סרטו האחרון של ליאו קאראקס.

לא נכון: ללכלך על ברלין.



(40 מדרגים)

דירוג הגולשים:

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5