מספרות ספורט ופופקורן בטעמים: מייבאים את אמריקה

יום שישי 02 בנובמבר 2012 08:00 מאת: עכבר העיר

משאיות אוכל מהיר לגחמות הספונטניות, ספריית ההורדות הבלתי מוגבלות, מגזינים עצמאיים ופרועים שאינם נלחמים על קיומם וכל רשתות הביגוד לבחירתך. כל מה שטוב בארצות הברית ואיכשהו עוד לא הגיע לכאן


שיר הלל לג'אנק פוד. Shake Shack

(צילום: האתר הרשמי)

פרסומת
אוכל שמגיע במשאיות


שלוש בלילה בלוס אנג'לס, הכבישים המהירים כמעט ריקים. אנחנו עולים למחלף של הוליווד ולוקחים את הכיוון שמתרחק מהבית, נוסעים לעבר הטאקו טראק. קצת מוזר לנסוע לכיוון כלי רכב, אבל הוא ניצב שם כל לילה באותו מגרש חניה, מציע את הטאקואים הכי טובים בחלק הזה של העיר בת אינספור החלקים. שורה ארוכה של בליינים מחכה לתורה, וליד הגריל מתחממים מהגרים ממקסיקו, נערי הוליווד והיפסטרים מסילברלייק. הם נוגסים בתערובות של בשר, סלסה וגבינה. טבעונים נהנים מגוואקמולי עם שעועית. הקיבה מרופדת, אפשר לחזור.

חצי יממה לאחר מכן, מספר משאיות אוכל מתקבצות באזור העסקים של העיר. גברים ונשים בחליפות מזמינים בוריטוס, פלאפל, נקניקיות וקאפקייקס. זה קורה בהרבה ערים אמריקאיות גדולות – משאיות האוכל נודדות בהתאם לתנודות האנשים, מספקות תיאבון גחמני בכל שעות היום. אוכל טעים וזול מלווה בעשן אגזוזים. במקומות כמו אוסטין בטקסס המשאיות כבר הפסיקו לזוז, הן הפכו למתחמי אוכל. שש משאיות עומדות בחצי גורן כשספסלי פיקניק פזורים ביניהן הן לא מחזה נדיר.

זו לא רק התושייה האמריקאית שיוצרת עוד ועוד פוד טראקס, אלא גם הסרבול הביורוקרטי. הרגולציות למסעדות בטקסס כל כך מסובכות ויקרות, שהסבתו של טנדר לבית מאכל זולה ופשוטה בהרבה. בחלק מהמקרים משאית האוכל נעשית כל כך פופולרית שהיא הופכת לרשת ומאמצת משכן קבע משלה. ובארץ? החומוס, הפלאפל והשווארמה ניצבים באותם כוכים, ממתינים לאמבולנס המקסיקני שיושיע אותם מהחדגוניות הקולינרית ויכניס קצת פלפל קאיין לכבישים המקומיים. (אסנת סקובלינסקי)


אוכל טעים וזול מלווה בעשן אגזוזים. טאקו (צילום: א.ס.א.פ. קריאייטיב/ INGIMAGE)

ההבנה שצריך לשלם על תוכן טוב


בזמן ששירותי השכרת סרטים וירטואליים כמו Netflix ו־Hulu סוגרים עוד סניף של בלוקבאסטר, בישראל עוד שומרים אמונים לטורנט ועוד קולנוען מקומי עושה סרט שמאלני במטרה שפסטיבלים בחו”ל יאהבו ויתקצבו אותו. בשעה ש־Spotify צוברת משתמש נוסף שמקבל גישה לכל המוזיקה ביקום תמורת עשרה דולרים בחודש, ההארד דיסק שלכם מתפוצץ מאלבומים שהורדתם, אבל לא הספקתם לשמוע ועוד מוזיקאי מוכר את נשמתו לחברה סלולרית כדי להתפרנס. ברגע שהצרכן הישראלי יבין למה כדאי לשלם כסף על תוכן שהוא יכול להשיג בחינם ומיד (רמז: כי כמו לדולר, גם לשקל שני צדדים) – נוכל להפוך גם אנחנו לארץ ההורדות הבלתי מוגבלות. (אורון שמיר)


ארץ ההורדות הבלתי מוגבלות. הולו

ספרות ספורט לגיטימית



מביוגרפיות רחבות יריעה שנחתמו על ידי זוכי פרס פוליצר, כאלו שעבורם ביל קלינטון ורוברטו קלמנטה חד הם ושניהם ראויים למבט מעמיק וחוקר, עבור ברפורטאז'ות המרחיקות לכת עד למאה ה־19 כדי לספר את סיפורה של עונת משחקים קסומה אחת, וכלה באוספים יוקרתיים החוגגים את רוחבו ואיכותו של ההיצע – ספרות הספורט האמריקאית אין שנייה לה בעולם כולו. בעוד שפה ספורט ותרבות נעים בשני מסלולים מנוגדים המקפידים שלא להיפגש – מעבר לאוקיינוס השכילה אומת הבייסבול, הפוטבול וההוקי ליצור סימביוזה בין הקטבים.

אם כאן אצלנו, תחילת עלייתו לגדולה של הפרט היא לרוב תחילת קנאתו של הרוב, הרי שארצות הברית חוגגת את עליונותם של ענקים. הזרקור המופנה לעברם על ידי ההמון לא נועד בהכרח לחפש בהם פגמים, אלא פשוט להאיר אותם. ולכן גם אין סיפור שלא ראוי שיספרו אותו. כמו עיקרון הפאסט פוד – הכל מוגדל. קטן הופך לגדול, גדול לענק; כך הרחיק ג'ו דימאג'יו מגבולות המגרש והפך למטאפורה בשיר של סיימון וגרפונקל, ולמושא להערצה ברומן של ארנסט המינגווי, וכך זוכה גם קבוצת פוטבול תיכונים מעיירה בג'ורג'יה לספר בן למעלה מ־300 עמודים המגולל את סיפורה. מאות כותרים כאלה יוצאים לאור מדי שנה. רבים מהם גם מצדיקים את עצמם כלכלית. בארצות הברית הבינו שאסור להתייחס לספורט במבט מופשט – זה לעולם לא רק ספורט, מין פסטיבל שרירים המרחף בחלל, מנותק, וחדל מלהתקיים ברגע שנשמעת השריקה האחרונה. זו לרוב רק הזדמנות להתחיל ולספר לכולם את מה שמעניין באמת. (ניר צדוק)


מגבולות המגרש למטאפורה בשיר. ספרות ספורט

פופקורן בטעמים

פופקורן הוא חלק בלתי נפרד מחוויית הקולנוע (ובעצם מחוויית החיים בכלל). אבל אנחנו עדיין תקועים בעידן הקולנוע השחור־לבן בכל הקשור לתרבות חטיפי התירס המקומית, והגיע הזמן לזרוק פנימה קצת צבע. ליטראלי. באמריקה מאסו מזמן בפופקורן הצהוב, והוסיפו לו צבעים וטעמים שעושים חשק להישאר באולם לנצח: מצ’דר ושום דרך שוקולד וקינמון ועד קרמל או פירות. ויש גם מיקס. (גיא ארליך)


לא כולם אותו טעם. פופקורן בטעמים

רדיו ציבורי שלא ייאמן


רדיו לאב היא תוכנית הרדיו הטובה בעולם, בהפקתו של ג'אד אבומראד ובהנחיה משותפת שלו ושל רוברט קרולוויץ', ברדיו הציבורי של ניו יורק. השניים פורטים כל נושא למגוון מפתיע של סיפורים, אישיים ומדעיים, והמכלול שעולה מכולם יחדיו הוא שהכל אפשרי בעולם הזה. הכל.

ג'אד ורוברט, ערבי ויהודי, הם שני אנשים סקרניים ומקוריים, שבוחרים נושאים שמעניין אותם לחקור, כמו "זמן", "מעיים", "חלל", "גני חיות" או "מילים". כל נושא כזה נבחן מכמה כיוונים בלתי שגרתיים. למשל, תחת הנושא "מוזיקת פופ", הם עברו מדיון על הסיבה לכך ששירים נתקעים לנו בראש, למקורות השראה מפתיעים לשירים האלה, ועד להסבר המדעי למקרים שבהם אנשים התחרשו, אבל שומעים שירים שהמוח מנגן להם. ג'ונה לרר, כתב המדע (המודח) של "הניו יורקר" הוא אורח קבוע אצלם, כמו גם הנוירולוג והסופר אוליבר סאקס ("האיש שחשב שאשתו היא כובע"), וסופר המדע הפופולרי מלקולם גלדוול ("בלינק"). אתגר קרת אגב התארח אצלם עם סיפור קצר שלו שהוקרא באחת התוכניות.

לרדיו לאב יש כל כך הרבה כסף, שהם יכולים לממן צוות גדול של מפיקים צעירים ונמרצים שנשלחים לראיין את האנשים עם הסיפורים הכי מעניינים בעולם. הם עושים רדיו מתקדם, תלת ממדי, חכם, מרתק, פותח את הראש, והלוואי שאפשר היה לעשות את זה, מבחינה תקציבית ואיכותית, גם כאן ובעברית. (רנה ורבין)

מפלגות גדולות


תארו לכם עולם בלי הסכמים קואליציוניים. בלי סחטנות סקטוריאלית, בלי מפלגות עם האשטאג בשם. שתי מפלגות: ימין ושמאל, בלי הבלוף של מפלגות המרכז הקיצוני החדשות, המיליטנטיות במתינותן. במובן הזה, הליכוד ביתנו הוא צעד קדימה. נותר להם רק לבלוע את שאר דומיהם, ולמפלגות האופוזיציה לעשות את אותו הדבר. ומה יקרה אז? שיטת שתי המפלגות (גם בארצות הברית יש מפלגות שוליות, כמו מפלגת הירוקים, אבל הן לא משחקות תפקיד פוליטי משמעותי והצבעה להן שקולה להצבעת מחאה) אולי לא תפתור אותנו מהדמויות המדכאות שמסתובבות בפוליטיקה הישראלית, אבל היא בהחלט תיחלץ אותנו מהעמדת הפנים של המרכז, תאחד את האופוזיציה, תגרום לאנשים להפסיק לפחד מלקרוא לעמדות שלהם בשם ואפילו תשביע את רצונו של ביבי, שבכל מקרה כל מה שהוא אי פעם רצה היה להיות רפובליקני. (עמית קלינג)

קולנוע שמצליח לפרנס את עצמו


כשאדיסון פתח את המונופול שלו על תעשיית הסרטים בניו יורק, כמה אמיצים – רובם יהודים – ברחו הכי רחוק ממנו כדי להקים תעשיית סרטים משלהם. לצערנו הם לא הלכו רחוק מספיק כדי להגיע לנווה אילן, ונתקעו בהוליווד. למרות שבשנים האחרונות הקולנוע הישראלי זוכה להצלחה מרגשת בעולם, בעיקר אמנותית, זה עוד לא אומר שמישהו כאן טורח לצפות בה ולשלם עליה.

יוצרי הסרטים בארץ מקבצים נדבות אצל קרנות קולנוע או מתאבדים על הסרט שלהם אינדי סטייל, ויכולים רק לחלום על תעשייה מסחרית שאשכרה מצליחה לפרנס את עצמה. זאת, כמובן גם אשמתנו – אנחנו פשוט לא הולכים לקולנוע כשעל הפוסטרים מתנוססים איבגי ובניו – אבל אולי גם העובדה שרוב הקולנוע הישראלי לא מכוון להקרנות מסחריות (נכון, היו ואלס עם באשיר וזוהי סדום) קשורה לכך שההמונים מעדיפים להשאיר את הדרמות הישראליות לפסטיבלים. בקיצור, תנסו יותר חזק, אנחנו מבטיחים לנסות להגיע. (עדי קיסר)


תנסו חזק יותר. ואלס עם באשיר (יח"צ, מתוך "ואלס עם באשיר")

פרוגרמינג סביר


שמעתם פעם מישהו שואל בקול רם מתי מתחילה העונה החדשה של עבודה ערבית? השאלה הזו, כמו השאלה מה משמעות החיים, אמורפית ומורכבת. תכלס, אין לנו מושג. כן, אנחנו יודעים, כאן זה לא אמריקה ואין תקציב, אבל כל סדרת טלוויזיה מתבססת על המשכיות, על עיקרון של רצף, מרוץ שליחים שבו אתה יודע בדיוק מתי מעבירים את המקל לאיש הבא שנראה מגוחך בטייץ. בישראל לוח השידורים נראה יותר כמו הזנקת רץ לעבר מדבריות הסהרה. יש מצב שהוא ימשיך לרוץ, יש מצב שהוא יעצור לשתות משהו בחסות מי עדן בדרך ויש מצב שהוא יצטרף לקרקס נודד. לא רק שאין למילה פרוגרמינג תרגום ראוי בעברית, נראה שגם בתודעה המונח הזה לא קיים כאן. באמריקה בחיים לא היו נותנים לטוני סופרנו לעבור התקפי חרדה במרווחים של שנתיים – ואולי זאת הסיבה שלמרות ההתקדמות, עוד אין לנו אחד כזה משלנו. (עדי קיסר)


הזנקת רץ לעבר מדבריות הסהרה. עבודה ערבית (צילום: אלדד רפאלי)

המבורגרים שלא צריך שני פיות כדי לתת בהם ביס


לפני שבועיים חגג סניף מקדונלדס הראשון בישראל, בקניון איילון, יום הולדת 19. תאריך פתיחתו הוא נקודת ציון בכל דיבור על האמריקניזציה הישראלית, על תרבות הג’אנק פוד המקומית ואפילו על פירותיו של תהליך השלום ז"ל שהותנע אז. שלום בחסות אמריקנית לא קיבלנו בינתיים, אבל ביג מק כן. גם זה משהו.

עם השנים ירדה קרנה של מקדונלדס, בארץ ובכלל, בטח כשבתל אביב אפשר למצוא היום המבורגרים איכותיים ולא יקרים. אבל מה, עבים מדי. הקציצה המקומית – כנראה מתוך כוונה לקרוץ לעיניים הגדולות הישראליות – עולה על גדותיה, גבוהה, מחייבת לחתוך אותה לשניים כדי לאחוז בה בקלות, ולא נותנת את הכבוד המתבקש ללחמנייה שמסביבה ולתוספות שמעליה. לכן, כמעט עשרים שנה אחרי הנחיתה של הקציצה הדקה, אך הגרועה באדום־צהוב, הגיע הזמן שנאמץ כאן נדבך חשוב אחר בתרבות ההמבורגרים האמריקאית המודרנית: המבורגר איכותי, אבל דק. לפרטים אנא פנו לאחד מסניפי Shake Shack או Five Guys. (ערן לאור)

כתב עת כמו מקסוויניז


מקסוויניז זה הדבר הנפלא שקורה כשלסופר יש מספיק כסף משל עצמו ומשל משקיעים כדי לעשות מה שהכי בא לו בעולם – לפתוח בית הוצאה עם אתר וכתב עת נלווים. כל הטוב הזה נפל בחלקו של דייב אגרס, הסופר האמריקאי החתיך והמוכשר, שכתב רבי מכר שזכו לביקורות משבחות, ביניהם "יצירה קורעת לב של גאוניות מרעישה", "מהו המה", ו"זייתון", שהיה אחראי על התסריט של ארץ יצורי הפרא, והחל את דרכו במגזין המקוון סלון (שהוא בפני עצמו הצלחה אמריקאית מעוררת קנאה).

מה שהכי יפה במקסוויניז זה העיצוב. נכון, מפרסמים שם סיפורים של טובי ומגניבי הכותבים בימינו, ותיקים ומתחילים גם יחד, כמו מייקל שייבון, ג'ונתן לתם, דיוויד פוסטר וואלאס וגם אתגר קרת. ונכון שהם תומכים באובמה ובמגוון מטרות חשובות אחרות, ומפרסמים טורים אישיים שנונים ולפעמים ממש קורעים, ויש להם גם אגף קומיקס חמוד, אבל מה שהכי מעולה אצלם, בפער, זה העיצוב. גם הפונטים, קודם כל הפונטים. אחר כך האיורים. אחר כך הפורמט. יש להם כל כך הרבה כסף, שהם יכולים להוציא אחת לכמה חודשים כתב עת בפורמט שונה באופן קיצוני מקודמו. אחד מלבני וגדול ועטוף בד מודפס ומצורפים אליו דיסקים. אחד הוא בעצם קובייה תלת ממדית. אחד עגול, אחד קצר, אחד ארוך. כמעט כולם בעלי כריכה מרהיבה. הם לא עושים שיקולים של סידור על מדף (כן, אלה שיקולים שנלקחים בדרך כלל בהוצאות). החנויות באות לקראתם, לא הם לקראת החנויות. וכמעט כל המגזינים שלהם כבר אאוט אוף פרינט.

מקסוויניז הוא סיפור הצלחה. וזה לא שעושים שם ים כסף, ממש לא – רוב שנות קיומו עברו עליו בהפסדים כלכליים. אבל האנשים שמאחוריו מצליחים להמשיך ולעשות בדיוק את מה שהם רוצים כבר למעלה מעשור. וזאת כבר סיבה טובה לקנא. (רנה ורבין)


הכותבים, העיצוב, הפורמט. מקסוויניז (ginnerobot, פליקר) 

סניפים של אורבן אאוטפיטרס


כמה אפשר לחכות שהרשת הזו תגיע כבר לארץ? הליווייס, צ'יפ מאנדיי, הסוודרים הענוגים, הטי־שירטס השוות. אמנם יש פה מקום לאמביוולנטיות – כי מה יישאר לנו לקנות בניו יורק אם אורבן יגיעו לדיזנגוף סנטר - אבל רוב הזמן אנחנו בכל זאת כאן ולא שם, וקצת נמאס להסתפק בזארה או לנסוע לעזריאלי בשביל H&M. אתן הנשים יכולות ליהנות מטופשופ, אבל אנחנו הגברים והגייזים נאלצים להרחיק עד הרצליה או באר שבע כדי לקושש איזה טופמן. והן, כידוע, רחוקות אפילו יותר מעזריאלי. אז יאללה, בואו. מבטיחים לקנות כמו וואספיות על ספידים. (גיא ארליך)


נמאס להסתפק בזארה. אורבן אאוטפיטרס (צילום: Villain Media LLC, פליקר)

הול פודס מרקט


דמיינו את האורגניות הבריאה של עדן טבע מרקט, ממוזגת עם המבחר והיוקרה (בקנה מידה סופרמרקטי, כן?) של טיב טעם. עכשיו תייצרו גרסת ענק של הדבר הזה, וקיבלתם את Whole Foods Market: מזון טבעוני, חומרי ניקוי ירוקים, ספרים על תזונה בריאה, פרחים וגם אוכל מוכן לאכול במקום או לקחת הביתה. הרשת האמריקאית, שנוסדה ב־1980, כוללת היום יותר מ־300 סניפים שונים בצפון אמריקה (וגם בבריטניה), ונחשבת למובילה בכל הקשור למזונות טבעיים ואורגניים. ביום שאחרי גארי יורופסקי, הגיע הזמן שנזכה גם אנחנו בסניף מקומי. (גיא ארליך)


כל מוצר טבעי ואורגני. Whole Foods Market (צילום:
Herry Lawford, פליקר)

עסקים שלא מפחדים להזדהות פוליטית


"צמאים בשביל אובמה" היה ערב גיוס תרומות עבור הקמפיין של ברק אובמה שהתקיים לאחרונה בפאב ברוקלינאי קטן. גם בעלי חנות ממתקים קטנה בעיר תרמו את הכנסותיהם ממכירות קאפקייקס וגלידה לטובת אותו קמפיין. בעלי העסקים בארצות הברית לא צריכים לחשוש שלקוחותיהם יחרימו אותם בגין נקיטת עמדה פוליטית. יחס הציבור לפוליטיקה שם קליל בהרבה מאשר בארץ. הגישה הזו מאפשרת לאנשים, עסקים וחברות להביע את דעתם בלי לפחד - כך זכינו לראות כוכבי קולנוע וטלוויזיה כמו שרה סילברמן וקלינט איסטווד מאמצים מועמד לנשיאות מבלי לחשוש לגורל המכירות והקריירה שלהם – והשיח הציבורי יוצא מכל העניין מעודד ונשכר. בישראל המחזה הזה עוד נדיר. בסוף, זה נגמר בהייפ סביב יזהר אשדות – אות לכך שמשהו בשיטה באמת לא בסדר. (נועם בוני)

ד"ר בראון


זה נראה כמו חיקוי של ד"ר פפר, אבל טעם הדובדבן השחור הבסיסי היה סתם שטות לחובבנים. שני הטעמים הנפלאים באמת של ד"ר בראון הגיעו בבקבוקים שמנמנים של ליטר (פורמט משוגע): קרים סודה (כלומר, סודה בטעם וניל), וסלרי. כן, סלרי. הם כותבים את זה Ray־Cel, כדי שזה ייראה יותר טוב. זה לא משנה. מדובר במשקה ירוק וחמוץ־מתקתק שמביא דמעות לעיניים.

ד"ר בראון, משקה נפוץ במעדניות יהודיות באמריקה (בעיקר בניו יורק ובפלורידה כמובן), בילה משום מה כמה חודשים במכולת הצפון תל אביבית שלידה גרתי לפני שנים. אחר כך הוא נעלם כלא היה. אני יודע שאני לא היחיד שלמד הכל על יהדות מהאמריקאים. הייתי רוצה להירדם עם ספר של פיליפ רות על הפרצוף ולהתעורר לבייגל עם לקס ובקבוק ד"ר בראון. אבל אי אפשר. חרא מדינה, אפילו יהודי לא נותנים להיות בשקט. (עמית קלינג)
תגובות גולשים
הוסף תגובה +

(10 מדרגים)

דירוג הגולשים:

דרג את הכתבה

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5
  • 04/11/2012 08:04:14

  • 03/11/2012 17:54:19

  • 03/11/2012 15:41:40

  • 03/11/2012 10:02:22

  • 03/11/2012 07:07:27

  • 02/11/2012 21:53:31

  • 02/11/2012 19:44:29

  • 02/11/2012 19:25:34

  • 02/11/2012 18:42:52

  • 02/11/2012 18:40:27

  • 02/11/2012 18:36:36

  • 02/11/2012 14:49:40

  • 11.To No.1(Molecular Geneticist)

    02/11/2012 14:05:53

  • 02/11/2012 13:54:06

  • 02/11/2012 13:51:40

  • 02/11/2012 12:40:18

  • 02/11/2012 12:19:36

  • 02/11/2012 10:53:42

  • 02/11/2012 10:49:52

  • 02/11/2012 10:26:09

  • 02/11/2012 09:02:16

  • 02/11/2012 09:01:35

  • 02/11/2012 08:17:20