1. טלוויזיה
  2. ביקורות טלוויזיה

"קארפול קריוקי": מסיבה שלא תמיד עובדת

הגרסה הישראלית למכונית הקריוקי של ג'יימס קורדן מצליחה לעורר עניין, אבל זהות האורח היא עניין קריטי למדי. כך למשל פרק הפתיחה עם עידן רייכל היה חביב בלבד, בעוד הפרק בכיכובה של שירי מימון הרגיש כמו מסיבה אמיתית

קארפול קריוקי
לא תמיד עושה שמח. "קארפול קריוקי" צילום: צילום מסך

"אני מת להיות ג'יימס קורדן המקורי", מתלוצץ ניקי גולדשטיין עם שירי מימון באחד מפרקי "קארפול קריוקי". לגולדשטיין יש די יתרונות משל עצמו (זמר, שחקן, קומיקאי), אבל אין ספק שהפקת הגרסה הישראלית הייתה שמחה אפילו לחצי מההצלחה והוויראליות של מקבילתה האמריקאית. התכנית, שהיא במקור בכלל פינה (די ארוכה) בתכנית הלילה של קורדן, צברה תאוצה ברשתות החברתיות בשנתיים האחרונות, בין היתר הודות להופעות אורח מוצלחות של אדל, מדונה ורד הוט צ'ילי פפרז, אמנים בסדר גודל בינלאומי שלא יוצא לנו בדרך כלל לראות משתטים סתם כך.

» מדריך צפייה בתאגיד השידור
» הרגעים הבלתי נשכחים של "טווין פיקס"
» מי יגלם את המאהב של ורסאצ'ה?
» "להיות איתה" 2: מזיעה ממאמץ

הגרסה הישראלית שמשודרת בתאגיד השידור החדש - "כאן", הפכה את "קארפול קריוקי" לתכנית באורך של כ-25 דקות שמנסה להידמות לגרסת האם מהרגע הראשון. לפעמים בהצלחה ולפעמים פחות. זה מתחיל מהפתיח שבו גולדשטיין (שדומה לג'יימס קורדן) משוחח כביכול בסלולרי עם האורח שעומד לצוץ בכל רגע ומכוון אותו להיכן להגיע. זה עובד כשהאורחת היא דיווה בינלאומית, פחות כשמדובר בעידן רייכל שמרבית מהותו בפרק הרגישה כמו "מה אני עושה כאן?". זה ממשיך ברגעים הכביכול ספונטניים כמו "שמיעת שיר ברדיו", שאפילו הקריצה הנלווית לא גורמת להם להחליק בגרון. רייכל היה בחירה מעט תמוהה לפרק הפתיחה של "קארפול קריוקי", שלפי הפרומו שלה באה לעשות שמח. השירים של רייכל אמנם נפלאים והוא עצמו היה חמוד למדי ואפילו חיקה את הילדות שלו, אבל בתכנית כה סטטית שמבוססת בערך על שלוש מצלמות (מנחה, אורח, ושניהם ביחד) הבחירה באמן שהוא לא פרונט-מן קלאסי, גרמה לתכנית להיות מעט משעממת בחלקה הראשון ולא מרימה באופן כללי. 

צפו בפרק הראשון של "קארפול קריוקי" עם עידן רייכל:

בחלק השני התכנית כבר התרוממה מעט, בין היתר הודות לסיפור של רייכל על המפגש המשעשע עם שושנה דמארי, ולרעיון המוצלח (גם אם שחוק) של חבר שמגיע להתארח ולרכל קצת על הזמר. במקרה הזה מדובר היה בדורון מדלי שבתשובה לשאלת המנחה "האם רייכל הוא דיקטטור?", השיב בנונשלנטיות שהחברים מכנים את רייכל "הרייך השלישי". השיר המקפיץ ביותר בכל אותו פרק אגב, היה "גולדן בוי" שכתב מדלי, על אף שלרייכל אין באמת קשר אליו. בסופו של דבר, הפרק נותר בגבולות החביב בלבד, המנחה והאורח שלו לא השתגעו יותר מדי, כנראה בעיקר כי לא היה על מה. גם אלמנט התחפושות שמככב בגרסת המקור, נעדר כמעט לחלוטין מפרק והשניים והסתפקו בכמה שניות סמליות בשיר "מילים יפות מאלה". גם הסיפורים המעניינים באמת באותו פרק עסקו באנשים שהם לא רייכל.

בפרק השני עם שירי מימון לעומת זאת (שעלה לרשת), אלמנט ההרמה כבר שיחק תפקיד משמעותי הרבה יותר. גולדשטיין והזמרת התפרעו על שירי הפופ שלה, ביצעו ברגש את הבלדות הרגועות והפרק כולו אכן הרגיש כמו מסיבת קריוקי מוצלחת, לצד סיפורים מעניינים על היכרותם המשותפת ועל עולם הזוהר כביכול. אין מה לעשות, בתכנית שאין בה אולפן, תפאורה ואביזרים, תשומת הלב מופנית אך ורק למנחה ולאורח המתחלף שצריכים להיות מעניינים מאוד כדי שנרצה להישאר איתם במשך כמעט חצי שעה. זה אמנם לא אומר שבכל פרק צריך לארח דיוות פופ או סטטיק ובן-אל תבורי, אבל אם בחרתם להביא אמן שהוא לא כזה, העניין צריך לבוא ממקום אחר. גולדשטיין אמנם מוכשר מאוד, אבל קובי מידן הוא לא.

"קארפול קריוקי", החל מה-17 במאי בערוץ "כאן" בשעה 22:00

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>