1. טלוויזיה
  2. ביקורות טלוויזיה

אבודים: לאן נעלמה צופית גרנט?

עם עלילה צפויה שנמתחת עד אינסוף, סרט תיעודי שהוא לא תיעודי ואמפטיה בסגנון עדות חיימוביץ', נותר רק לשאול: איפה הגרנט החריפה והבוטה שהכרנו?

עשור חלף מאז שצופית גרנט שתתה את הפיפי שלה. מאז כבר עבר הרבה פיפי בשלפוחית השתן שלה – היא הספיקה לשחק בטלנובלה, לנסוע לאנגליה בעקבות בעלה - שאימן את צ'לסי ולאחר מכן את ווסטאם - להשתתף בפעם בחיים ולהפוך לעובדה קיימת בנוף הטלוויזיוני. ועדיין, בכל פעם שמזכירים את שמה, מישהו יפטיר איזו בדיחה עבשה על שתן.

לא פלא, אם כך, שגרנט מנסה שוב ושוב להמציא את עצמה מחדש. על הפיפי היא לא מתחרטת, וגם אין לה סיבה – האקט הזה הביא אותה לתודעה והציל אותה מגורל אכזר של מנחת תוכנית לייף סטייל נישתית. אבל גם אחרי עשר שנים נראה שהיא עדיין מחפשת זהות טלוויזיונית, ובדרך היא נוחתת בכמה משבצות די תמוהות.

רגע, לא ראינו את זה כבר? "אבודים" היא אחת מהן. מדובר בתוכנית דוקו ששודרה כבר לפני שנתיים ב"רשת" וחזרה אמש למסכים לעונה נוספת. הקונספט מבוסס על פורמט אוסטרלי בשם "Find my Family", שמפגיש בין בני משפחה שנותק הקשר ביניהם. התוכנית הראשונה סבבה סביב סיפור מסובך ובלתי ייאמן על שישה אחים, חמישה מהם נולדו לאותם אב ואם, מתוכם שניים נמסרו לאימוץ ועקבותיהם נעלמו.

גרנט מתפקדת על תקן המראיינת האמפטית ולפעמים כמספרת, למרות שקטעי הקישור שלה – שנועדו להסביר לנו את עלילת האחים המטורפת – היוו כפילות לכל מה שנראה על המסך. הז'אנר הזה נראה מאולץ עליה, כאילו שהיא מחקה מישהי אחרת. וזאת הבעיה הכי גדולה של "אבודים" – כשצופים בה, זה מרגיש כאילו כבר ראיתם אותה במקום ובזמן אחר, אולי באיזה ספיישל איחוד משפחות של אופרה ווינפרי. וזה בטח לא מרגיש כמו צופית גרנט.

מנסה לסחוט דמעות. צופית גרנט ב"אבודים":

צופית על תקן מיקי ברקוביץ, וזו לא מחמאה שלא תבינו לא נכון – יש בגרנט הרבה אמפטיה. ואיפשהו לאורך הדרך היא גם חושפת קצת, ממש טיפה מעצמה ומסיפור החיים הקשה שלה. אבל כשחושבים על צופית גרנט, חושבים על מירב בן-בסט (דמותה מ"חשופים" ק.ב). חושבים על בול-ברייקרית שאין לה מחסומים לפה, שחייבת לומר כל מה שהיא חושבת. חושבים על מישהי חריפה, שנונה, אינטליגנטית, ולא על תואמת מיקי חיימוביץ'. חושבים על מישהי שתשתה את השתן של עצמה.שום דבר מהפרסונה הטלוויזיונית הזאת של גרנט לא נשאר ב"אבודים". במקום זאת קיבלנו את כל מה שמתבקש מהז'אנר – לחיצות אגרסיביות על בלוטת הרגש וטלטול פראי של הצופים בצעקות "תבכו! תבכו!" עד שזה קורה לבסוף. התעלומה הרי נפתרת כבר בהתחלה – האחים האבודים נמצאו, כך הם נראים, ועכשיו רק נותר להמתין עוד שעה ארוכה עד למפגש המיוחל. 

גם בתוך גבולות הז'אנר הזה, התוכנית נמתחת ונמתחת עד לציניות. האלמנט התיעודי נשאר בחדר העריכה, ומה שקיבלנו הוא העלילה שנתפרה ותוסרטה על ידי מערכת התוכנית. הנה עכשיו הולכים לפגוש את האחים האבודים, והנה עכשיו נראה להם את מה שאמרו עליהם אחיהם האחרים. במקום להראות לנו את מה שקרה אחרי המפגש המרגש, בחרו לספר אותו דרך עיניה של האחות הבכורה. איזה אנטי-קליימקס. וצופית יושבת מולה בעיניים נוצצות, כאילו מנסה לשכנע אותנו שלשמוע על רגע השבירה של האח הצעיר בארוחת שישי זה מרגש כמו לראות את זה בעצמנו.

לא ברור אם היתה זאת הבחירה בסיפור הטלנובלי, שדרש הסברים חוזרים ונשנים מצד גרנט וכל אחת מהדמויות, או שמא הפורמט הלא דוקומנטרי של "אבודים", אבל משהו פה הולך לאיבוד. אולי זה בגלל שאנחנו כל הזמן מצפים שגרנט תביא טוויסט אחר, משלה, לכל הסיפור הזה. מיקי חיימוביץ' אחת כבר יש לנו, אחרי הכל.  

עכבר EXTRA

לעוד כרטיסים במתנה >>

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>