1. טלוויזיה
  2. כתבות

טור עורכת ילדי הירח המלא

הדרמה היומית "פול מון" היא לכאורה כל מה שמרגיז בישראלים - חסרת אחריות, חסרת מעוף ולא מחוברת למציאות. אז למה עדיין כדאי לראות אותה?

הסדרה החדשה של הוט "פול מון"
אסקפיזם טיפוסי. הקאסט של "פול מון" צילום: אוהד רומנו

אין שום סיבה לאהוב את "פול מון", הדרמה היומית של HOT בידור ישראלי, שחוגגת השבוע את שידור הפרק ה-40 שלה. למעשה יש המון סיבות לא לאהוב אותה. קבלו כמה: כל התשתית הסיפורית עליה מבוססים הדרמה והקונפליקט העיקרי, הוא מופרך מיסודו. עידן (תומר קאפון), שהיה לוחם אמיץ ביחידה מובחרת, איבד את הזיכרון בזמן פעולה צבאית מסוכנת. הפעולה, כך מתברר די בהתחלה, לא הייתה בשליחות צה"ל אלא בשליחותו של אדם פרטי, שזהותו לא ידועה. איבוד הזיכרון הוביל את עידן לתאילנד, לכפר סאנוק, שם הוא מנהל חיים של שלווה והאקונה מטטה עם זוגתו קארן (יובל שרף) ושלל ישראלים תועים, שהתגלגלו לשם כדי לעשות כלום רוב היום. השגרה הזאת מתפוררת כשלכפר מגיעה בר (אורטל בן שושן), האקסית של עידן, שמגויסת בלא ידיעתה כדי לעזור לו לזכור. מבולבלים? גם אנחנו.

» פול מון - לכל הכתבות
» פול מון ויתרה על התסריט
» "כתום זה השחור החדש" מפתיעה
» האם תצליחו לפתור את חידת טווין פיקס?
» סיירוס בין מ"סקנדל" חולם על הנשיאות

הנה עוד סיבה: "פול מון" היא גילומה של הפנטזיה הישראלית המפונקת – בואו נעסוק בהכל רק לא בחיים שלנו. בואו נברח עד תאילנד ונצלול לדרמות רומנטיות לא אמינות, על רקע פעולה צבאית סוערת, שבגינה אנחנו יכולים לדמיין את הגברים הישראלים בלי חולצה ועם צבע על הפנים. בואו נקבל את הצבא כמובן מאליו, לא נשאל עליו שאלות ומקסימום נעז לחשוד שיש מאחוריו אינטרסים פרטיים וכלכליים. והכי חשוב, בואו נדאג יותר מכל לחיים הקטנים, קטנים מדי שלנו, כי החיים החברתיים/פוליטיים/ציבוריים סתם מפריעים לנו לשקט.

יש כמובן עוד סיבות, שקשורות לדיאלוגים הקלושים והדמויות הרדודות, אבל אף אחת מהן לא עומדת כנגד העובדה הפשוטה: "פול מון" היא אחד הדברים הממכרים שיש היום בטלוויזיה הישראלית, והגיע הזמן שכל אוהדיה יצאו מהחורים ויודו בזה. אנחנו בכל מקום – רופאים, עורכי דין, סלקטורים במועדוני לילה אפלים ומורות לספורט, אנחנו מטפלים בילדים שלכם, מגישים לכם אוכל במסעדה ופותחים לכם את הדלת באוטובוס – ואנחנו לא מתביישים להודות, שכל ערב, לפני השינה, אנחנו גומעים בצמא עוד פרק של "פול מון".

אי אפשר להפסיק לצפות. "פול מון":

כי חרף מגרעותיה (וכאמור, יש כאלה בשפע) "פול מון" מפתיעה במקומות הנכונים: כך למשל, למעט יובל שרף, רוב השחקנים הראשיים שלה אינם סתם פרצוף יפה. הם והן נראים כמו השכן (או הבת שלו), ובטח כמו אלפי אנשים שפגשתם בצבא או בטיול שאחריו. דווקא היפים ביותר פה מלוהקים פה לתפקידי משנה – וגם כאן מפתיעים בגדול. כאלה הם רוסלנה רודינה בתפקיד דפני, מנהלת הריזורט, ואון רפאלי, שבחיי שרציתי לשנוא אותו, אבל הוא פשוט אחלה. יש כאן גם את מיכל ינאי, שחייבים ליהנות מזה שהיא שוב בטלוויזיה, גם אם זה לתפקידונצ'יק פצפון, וירדן הראל, שזה פשוט מבאס שעד עכשיו לא העיזה לקפוץ למים של המשחק. ובין לבין "פול מון" מביאה למסך הרבה דיאלוגים ברוסית – שגם זה, באופן די מקומם, עדיין לא דבר מובן מאליו שני עשורים וחצי אחרי העלייה הגדולה מברית המועצות.

ואם ממש מתאמצים אפשר למצוא ב"פול מון" איזה מסר על הישראלי הממוצע, שמבקש להדחיק את עברו הצבאי (או שעברו הצבאי מבקש להדחיק אותו), אבל מוצא עצמו נרדף גם במקום השלו בעולם. אפשר למצוא שם איזה מסר (אולי מסרונצ'יק) על דור ה-Y האבוד, שבעצם רוצה כמו כולם אהבה ותחושת שייכות למשהו אמיתי. אפשר למצוא בה גם לא מעט רגעים קומיים, שחקנים עם חוש טיימינג טוב וגם לא מעט פוטנציאל להיחלץ יום אחד מכלוב הזהב של הדרמה היומית לעבר דרמות רציניות. אבל גם בלי המסרים הברורים או הסמויים "פול מון" היא פשוט טלוויזיה מהנה. אולי כי היא עושה את מה שהיא מדברת עליו – כלומר מאפשרת לנו קצת לברוח אבל עדיין להרגיש בבית.

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>