1. במה
  2. תיאטראות
  3. בית אבי-חי

האיש שלקח את פניו לכל מקום שהלך אליו: ריאיון עם הצייר ליאוניד בלקלב

על ליאוניד בלקלב נכתב שהוא "מתעקש לחזור ולצייר דיוקנאות עצמיים במספר יוצא דופן". הוא עצמו מעיד,"עם הזמן אני תופס את הדיוקן העצמי כמו שאני תופס תמונת נוף: כמו הנוף, גם הדיוקן משתנה". גתית גינת פגשה אותו כדי להבין את סוד הטוטאליות שלו

ליאוניד בלקלב
ליאוניד בלקלב צילום: דנה בר סימן טוב

המסע המוביל לרחוב שהסטודיו של האמן ליאוניד בלקלב נמצא בו רצוף סימני דרך: שירת ציפורים, פחי עירייה עמוסים, אוויר הרים צלול כיין, מורדות הר ועליהן טרסות עתיקות, אבל גם עקבות שריפת קיץ גדולה. קניון גילה, אם אפשר לקרוא לו קניון, שומם כמעט. את השממה מפלחים ציוצים חסרי שקט של כמה תוכים ירוקים. הם דחוסים בתוך כלוב קטן בחנות החיות בקומה הראשונה, לא רחוק מגיבוב של כלי בית וכלי ניקוי של החנות השכנה. הציוץ מערער, מעכיר מצפון. אסור להשאיר את זה ככה, בתור דימוי בתוך כתבה שבמידה כזאת או אחרת מדברת על חופש ומרחב. יש ארגונים שאליהם אפשר לפנות כשרואים מראות כאלה.

לפי מקהלת הקולות סביב, ברחוב שנמצא בו הסטודיו של בלקלב יש בית כנסת ואולי גם גן ילדים. הסטודיו עצמו אינו גדול. עשרות ציורים תלויים על הקירות ונשענים על הקיר, או נערמים זה על זה במחסן צדדי קטנטן. במרכז החדר, כמו במה בבית כנסת או בכנסייה, עומד כן ציור דק רגליים ומוכתם צבע. קרני שמש לבנות מאירות את הכן. מתבקש שזה יהיה חלון פנורמי, כזה שמאפשר מבט פנורמי על ההר, על הטרסות, על עקבות השריפה. אבל לא. זה חלון קטן.

תיאור הסטודיו של האמן, חפציו, גיבובו, כתמיו והאור החודר אליו – תיאור שאפשר להמשיל אותו לציור אימפרסיוניסטי – הוא מוטיב מוכר בכתבות מהז'אנר הזה, ז'אנר "הפגישה עם האמן בסטודיו". כך אנחנו שואלים "מי זה" על האיש המצייר, ובעזרת סך כל הרמזים, מתקבלת תשובה. אבל לעתים, כמו במקרה של בלקלב, רוחש מאחורי כל זה סוד נוסף.

רמברנדט? האמן העכשווי ביותר בנמצא

בלקלב קם מכיסאו והולך להביא משהו מהמטבח. הוא נולד בבלץ שבמולדובה ב-1956. בגיל 15 התקבל אחרי לא מעט תהפוכות לבית ספר לאמנות של בני ציירים מפורסמים בקייב. באמצע שנות ה-70 למד במשך שנה באקדמיה לאמנות באודסה ובשנות ה-80 התקבל כצייר מהמניין, כלומר, כעובד בעל משכורת קבועה, בבית האמנים בקישינב. בלקלב מציב על הרצפה ציור אפלולי של רחוב מהשנים ההן. "קוראים לו 'שני צדדים של רחוב אחד'", הוא אומר, "ציירתי אותו בגיל 25. הרחוב הזה היה מי שהייתי אני באותה תקופה. הייתי כלוא. לא יכולתי לברוח. השערים היו סגורים. הרגשתי בחשיכה".

ב-1986 יצר את סרט האנימציה "חלון", שזכה שנה לאחר מכן במדליית הזהב בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בטוקיו. בסרט הוא מתאר אמן שנשמתו, או האלטר-אגו שלו, יוצא למסעות רחוקים. "זה סרט קצר, אבל עבדתי עליו שנה שלמה", אומר בלקלב, "הוא מתאר אדם שנשאר באותו המקום, אבל הדמיון שלו, הלב שלו, הולכים למקומות רחוקים".

ליאוניד בלקלב, מוריה-רחל, בת האמן. 2010, פסטל על נייר
ליאוניד בלקלב, מוריה-רחל, בת האמן. 2010, פסטל על נייר צילום: מעוז וייסטוך

ואז יצא גם בלקלב למקומות רחוקים. ב-1989 הוא מכר ציור תמורת שני כרטיסי טיסה והגיע לישראל. הוא חי במצפה רמון ואחר כך הגיע לירושלים. בתקופה הזאת התגרש, הרגיש שהוא אובד, החל לחזור בתשובה ופגש את אשתו הנוכחית פולינה. ציורי דיוקנה פזורים בחללי הסטודיו. היא מוצגת בהם נשענת על שולחן, מחזיקה את אחד מילדיהם המשותפים. בסלון, על קרש פורניר התלוי על קיר, היא יושבת על ספה. קווי המתאר של הספה מתמוססים ומתאדים, והקיר הלבן מסומן בגוש עכור.

משהו כאן מזכיר את "פיתויו של ישו" של הצייר הרוסי הגדול איליה רפין, שהשפיע עמוקות על בלקלב. בשני הציורים הדמות מצוירת בדיוק יחסי, ואילו סביבתה מתמסמסת ונהיית לכתמים מופשטים. במקרה של ישו, זה השטן שמפתה אותו, והוא נראה ככתם שחור-אפור עכור. במקרה של פולינה בלקלב, אולי זה חיבוקו הגשמי של הבית שמפתה אותה. כמו השטן, הבית מתעתע בפולינה, או בליאוניד, שמצייר אותה, לחשוב שהוא יותר מאילוזיה.

מתחת לתמונתה של פולינה אנחנו מנסים למצוא דרכים לדבר. בלקלב ממיין, ממקם וממסגר, אוסף קרשים וחתיכות דיקט של מידע: איפה נולדה המראיינת? איפה היא גרה? עד כמה היא מכירה את ירושלים? מי היו המורים שלה לציור? הקרשים נערמים לאט לכלל דיוקן.

ועכשיו השאלות מופנות אליו. מחפשים במה להיאחז. ספרי האמנות על השידה נהיים לציוני דרך.

ספר על רמברנדט.
"הוא המורה שלי. הכי קרוב אליי. הוא האמן העכשווי ביותר בנמצא. כשאומרים לי שזאת לא אמנות עכשווית, אני לא מקבל את זה, וכשמנסים ללמד אותי מהי כן אמנות עכשווית – גם את זה אני לא מקבל. ובכלל, לאמנות אין זמן".

פייר בונאר.
"הוא לימד אותי את ההבדל בין צבע לגוון. אלה שני דברים שונים. הבנתי את זה בצורה הכי טובה כשהגעתי לישראל. הפעם הראשונה שראיתי כחול היתה בירושלים. גם בקייב ציירתי שמים, אבל הם לא היו כחולים".

וולסקז?

"זה האמן של המלך. לכן הוא רחוק ובלתי-נגיש. אי-אפשר להתקרב אליו. אבל כשמתקרבים, מגלים סודות. העגיל של הנסיכה הצעירה (אינפנטה מרגריטה – ג.ג.) ביצירה 'לאס מנינאס' נראה נוצץ מרחוק, אבל כשהגעתי אל המוזיאון שבו הוא מוצג והתקרבתי אל הציור, גיליתי שהעגיל מצויר בבוץ. בוץ חם על בוץ קר. זה ולסקז. מרחוק יש אור. מקרוב יש בוץ".

הזכרת קודם את צבע השמים. מה ההבדל בין האור במזרח אירופה לאור בישראל?
בלקלב חושב שהאור הישראלי הוא ייחודי ויהודי, אורה של ארץ הקודש. "ארץ ישראל ניתנה ליהודים בידי השם. היהודי חש את הקשר הייחודי שלו לארץ", הוא אומר. מתוך כך, הוא מאמין שגם בציוריו יש ממד יהודי ייחודי. "האיקונות הנוצריות הן גשמיות. היהודים הפכו את ה'גשמיוס' ל'רוחניוס'", הוא מנסה להסביר, "אני הופך את הגשמי לרוחני". למשל בדיוקנאותיה של אשתו. "בציורי הנוצרים האישה היא גשמית. אצל היהודים אישה היא כמו השכינה. היא בית".

אני מציינת שהסטודיו כולו טובל עד צוואר בתרבות נוצרית, רוסית ומערב אירופית. בלקלב אינו מוותר, ואין שום דבר מנומס או מתוחכם בניסיונות השכנוע שלו. למעשה, כשהוא מוכר בעקשנות את קדושתה של ישראל ליהודים, הוא מרגיש כמו זפזופ בין ערוץ 20 לערוץ 21, ערוץ הקניות.

באותה מידה של ודאות, בלקלב חוזר מפעם לפעם לדבר רוסית, ולפעמים יידיש. לא אכפת לו – או שאכפת לו והוא מסתיר זאת – שאני מגיבה לרוסית וליידיש בנענוע ראש ובמשיכת כתפיים. היום אין יידיש. היידיש הוסרה בניתוח הלובוטומיה הגדול של הציונות. לבלקלב זה מעט כואב. הוא ומשפחתו נדדו בלי סוף, בין מקומות ובין תרבויות ובין שפות, ומולו עומדת מנותחת לובוטומיה שעלתה מן הים הלא-אלוהי. בלקלב מנסה שוב, כמעט בתחינה, לומר משהו ביידיש.

ליאוניד בלקלב, יוסי בן האמן, שמן על בד, 2009
ליאוניד בלקלב, יוסי בן האמן, שמן על בד, 2009 צילום: מעוז וייסטוך

"בבית הספר סימנתי את עצמי כמתאגרף"

בצד תמונתה של פולינה יש ציור שמן קטן. בלקלב אומר שזה אחד הציורים האהובים עליו. הוא צייר כאן את אמו ולנטינה, אישה קטנה ושברירית היושבת על ספה ומאחוריה חלון. הציור, שמזכיר כל כך את המסורות האירופיות והמזרח אירופיות של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, צויר בבאר שבע. אמו, אביו ואחותו של בלקלב הגיעו לישראל ב-1993 והתיישבו בעיר. 

היא נראית כאילו היא נמצאת בתוך ענן שחור.
"היא היתה עייפה מאוד כשציירתי את הציור הזה. היא אישה תרבותית שאוהבת לקרוא ואוהבת אמנות".

בלקלב מתהרהר רגע, ואז אומר: "יכול להיות שהיתה צריכה לחיות במקום אחר. אולי קרוב לתל אביב. אבל הם הגיעו לבאר שבע, ושם נשארו".

בציור, שגודלו כמעט כגודלה של גלויה, ולנטינה כמעט בלתי-נראית. בלקלב מספר על פימה, אביה, שהיה פרטיזן ונלכד בידי הנאצים עם חבריו ליחידה. הנאצים העמידו אותו ואת חבריו מול קיר. חבריו נורו בראשם, אבל פימה הפיל את עצמו על הארץ והתחזה למת. שיערו הלבין באותו לילה לגמרי.

אביו ואמו מצוירים יחד בתמונה מוקדמת של בלקלב. "אבא נראה פה גדול, ואימא - קטנטנה", הוא אומר, "הוא איש ארצי ומעשי מאוד. כשהייתי ילד, דאג שאלמד אגרוף. זה עזר כשהגעתי כנער לבית הספר לאמנות בקייב. היו שם בחורים גדולים ושיכורים. ידעתי שאני צריך לסמן שלא יתעסקו איתי. באגרוף למדתי שלא חשוב כמה אתה חזק; חשוב לדעת את הטכניקה".

תמונת הוריו שעונה עכשיו על קיר. בצדו השני של הקיר יש מחסן ובו ערימות של תמונות. באופן גס, אפשר לחלק את התמונות במחסן לשתי קבוצות: תמונות מחיי היום יום של משפחת האמן, הנוטות לצבעוניות ויש בהן נקודות היילייטס של לבן גס. בני המשפחה אוכלים, רואים סרט מפחיד בטלוויזיה.

הבית הוא הסטודיו.
"כן", הוא אומר ומוציא שני ציורים של בנו דוד, שישן מתחת לשמיכה דקה שהסתבכה בין רגליו. "הוא נרדם, ואני הוצאתי את הבד ואת הצבעים וציירתי אותו. צ'יק צ'ק".

ליאוניד בלקלב, אמא ותינוק. משפחת קורץ. 1999, פחם על נייר
ליאוניד בלקלב, אמא ותינוק. משפחת קורץ. 1999, פחם על נייר צילום: מעוז וייסטוך

על ציור אחר, שבו בתו, כשהיתה פעוטה, חבוקה עם סבתה, הוא מספר: "הילדה לא רצתה ללכת לגן. לא רצתה להתלבש. באה הסבתא, והילדה ביקשה ממנה חיבוק גדול. ראיתי את זה וביקשתי שיישארו ככה. הן עמדו חבוקות עד שציירתי את קווי המתאר של שתיהן. אחר כך ציירתי את המיטה, את הווילונות.

"אני מסתכל על בני הבית ונדחף להביא את הבד ואת הצבעים", אומר בלקלב, "ככה, בזמן שהם עושים את מה שהם עושים, אני עומד ומצייר". למרות פעילויותיהן הגשמיות כל כך, יש בדמויות איכות נצחית. במחשבה שנייה, רואים למה התכוון בלקלב כשאמר שהוא מכניס את ה'רוחניוס' ל'גשמיוס'.

קבוצה אחרת של ציורים מונה דיוקנאות ודיוקנאות עצמיים משנים שונות. "גולת הכותרת של ציורי בלקלב (הם) הדיוקנאות העצמיים לכל אורך שנות ה-90", כתב גדעון עפרת בקטלוג תערוכתו של בלקלב במשכן לאמנות עין חרוד. בדיוקנאות אלה יש "שורה ארוכה מאוד של פגימות עצמיות, אישרורי נוכחות במהלך היפסדותה, כחתימה האומרת 'הנני' ו'אינני' בה בעת".

"רמברנדט יצר בימי חייו כ-450 תמונות שמן", כתב ד"ר דורון לוריא בקטלוג תערוכתו של בלקלב במוזיאון תל אביב ב-2014, "אם נחלק 450 תמונות על פני 44 שנות יצירה, נקבל מעט יותר מעשר תמונות בשנה. כעשירית מתמונותיו (של רמברנדט) הן דיוקנאות עצמיים. אצל בלקלב נראה כי כמחצית מתמונותיו היא דיוקנאות עצמיים... מדוע מתעקש בלקלב לחזור ולצייר דיוקנאות עצמיים במספר כה גדול ויוצא דופן?". 

מה אתה מרגיש כשאתה נעמד מול מראה ומצייר את עצמך?
"שקט מוחלט. כמו תפילה", אומר בלקלב.

מה היא תפילה?
"בתפילה אדם הוא רק רוח".

בכמה מהדיוקנאות אתה עומד או יושב מאחורי בד הציור, והוא "חותך" חצי מגופך. דיוקנאות אחרים חשוכים ואחרים מוארים.
"נכון. הם צוירו בתקופה שבה התגרשתי וחייתי לבד. לא חיפשתי שפה אמנותית חדשה. פשוט הרגשתי חולה. בסופו של דבר התברר שהייתי חולה. ציירתי כאילו חסר לי חלק מעצמי. עם הזמן אני תופס את הדיוקן העצמי כמו שאני תופס תמונת נוף. כמו הנוף, גם הדיוקן משתנה. הוא משתנה בשל תנאי האור והצל המשתנים; הוא משתנה משום שמשתנה המרחב ש'אני', האובייקט בנוף, תופס בתוך הנוף".

"אני גלגול של אל גרקו"

כמה מהדיוקנאות העצמיים שצייר בלקלב בשנות ה-90 אפלים מאוד. ראשו מוארך, צהבהב וירקרק, כאילו צייר בלי להדליק את האור. הוא נראה כמו נביאיו הסוערים, המשתוקקים למעלה אבל תקועים למטה, של הצייר אל גרקו.

אתה אוהב את אל גרקו?
"אני הגלגול של אל גרקו", אומר בלקלב, ובצניעות מוחלטת, "כשביקרתי ברובע היהודי בטולדו, נקלעתי לסערת גשם. ניסיתי למצוא מחסה ליד קיר של בניין גדול. כשנשענתי על הקיר, הרגשתי הרגשה מלאת עוצמה, חסרת מילים, כאילו הייתי במקום הזה בעבר. אני מכיר אותו, גרתי בו. נבהלתי וברחתי. למחרת חזרתי אל הבניין הזה. זה היה המוזיאון של אל גרקו, ולפי אחת הסברות, הוא גר שם במשך כמה עשרות שנים".

פתאום מתברר שהמהלך "גלגול" הוא יותר מאנקדוטה שקרתה בטולדו. מתברר ש"גלגול" הוא מה שעושה בלקלב כל חייו, ובצורה דרמטית. גלגוליו וגלגולי משפחתו המטלטלים הם גם התשובה לשאלתו של לוריא מדוע "מתעקש בלקלב לחזור ולצייר דיוקנאות עצמיים במספר כה גדול ויוצא דופן". הוא מתעקש לחזור אל פניו כי פניו הם הדבר היחיד שהולך איתו לכל מקום. פניו הם נקודת ציון במרחב משתנה תמיד.

"בעקבות התפילה הצלחתי להבין שאני בסך הכול חלק מהנוף, שיום אחד לא אהיה כאן", אמר קודם. ואכן, ההיאחזות בדיוקנאות העצמיים הלכה ורפתה מאז שנות ה-90. לפעמים חוזר הצורך לצייר דיוקן עצמי, לחזור אל נקודת הציון. "השם הוא דבר חי", מסביר בלקלב, "החיים הם השם. בגלל זה נדרשים לאדם כל חייו כדי ללמוד מה היא אמונה".

ואז, אחרי שתיקה, אומר בלקלב שכשהוא לא רוצה לדבר עם אנשים, הוא מצייר על קרשים. "אבי, פישל, היה נגר", הוא אומר. כשהיה בן 12 כיתרו אנשי גסטאפו את כפרו של פישל, אבל הוא הצליח להימלט ולהתחזות לנער לא-יהודי. כשמולדובה שוחררה, ברח פישל שוב, כי פחד שהרוסים יאשימו אותו בשיתוף פעולה עם הגרמנים. הוא הגיע לאוקראינה ולמד נגרות.

הקרשים של ליאוניד, בנו של פישל הנגר, שעונים זה על זה על קיר צמוד למטבח הסטודיו. בהתקרבנו אליהם קורה דבר נפלא. השתאות. על הקרשים – שנאספו מהרחוב והם באורכים ובעוביים שונים – מרחפים דיוקנאות בני אדם שגם אינם בני אדם. כן, בלקלב הצליח לצייר דיוקנאות מרחפים. על קרשים רבים מופיעה אישה שבלקלב אומר עליה שהופיעה בחלומות שלו. "יש בה קצת מאימא שלי וקצת מאחותי וקצת מאשתי".

זמנים קדומים ועתידיים מתערבבים. זה רגע גדול. רגע שבו קורה ציור. לא מילים. לא תרבות. לא כפיפות ידיים בין יהדות לנצרות. לא הגירה. לא בלה בלה בלה. כשקורה ציור, נעלמים הסטודיו, השכונה, הקניון והתוכים, ארץ ישראל וגם ברית המועצות. בגלל זה ליאוניד בלקלב הוא צייר.

תגיות

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>