1. במה
  2. תיאטראות
  3. בית אבי-חי

"העיסוק היהודי בדם הוא פשוט עצום": ראיון עם הבמאי יפים ריננברג

"דם זה כסף, זו אלימות, זה דברים שקשורים להלכה, למלחמה, לביטויי גבריות ולביטויי נשיות". יפים ריננברג, שגדל בעפרה וחתך מהדת לטובת התיאטרון ושהצגתו "מסכת הדם" תעלה בחודש הבא בבית אבי חי, מספר על תהליך היצירה סביב הנושא המבעבע

יפים ריננברג
צילום: דנה סימן טוב

"תלמוד מבחינתי זה הפיתוי הכי גדול", מצהיר איש התיאטרון יפים ריננברג (38). הכרזה מפתיעה, אולי, כשהיא מגיעה מפיו של מי שבחר להיפרד מהדת ולהקדיש את עצמו ללימודי תיאטרון. ובכל זאת, מסביר ריננברג, שגדל והתחנך ביישוב עפרה, "היכולת להיבלע בתלמוד, בעולם שלו, בטריגרים המחשבתיים המטורללים שלו, היא עצומה. אני לגמרי מבין איך אני יכול לעזוב הכול, להתנתק מכל חיי וללמוד תלמוד עד מותי. למזלי או לצערי, אני אתאיסט, ואני אוהב מאוד תיאטרון, אז זה לא קרה, אבל אין שום ספק שללמוד תלמוד זו אחת החוויות הכי שלמות וטוטליות שחוויתי בחיים שלי; אולי כי היא כוללת אותך, טקסט של מישהו שמת לפני אלפיים שנה, ואת מי שיושב לידך".

קצת כמו צפייה במחזה של סופוקלס, נניח.
"לחלוטין. אני לא חושב שיש הבדל. יש משפט שהרב שטיינזלץ אמר לי בזמנו: שחקן לוקח טקסט, מפענח את הכללים שלו ומנסה לנהוג על פיהם שעה וחצי. היהודי לוקח טקסט, מפענח את הכללים שלו ומנסה לנהוג על פיהם כל חייו. היהודים הם עם של שחקנים נודדים".

» כל מה שקורה בירושלים
» בית אבי חי - עכבר העיר

הקוקטייל היהודי-תיאטרלי הזה הוא לבה של ההצגה "מסכת הדם", שעלתה לאחרונה בבית אבי חי, בבימויו של ריננברג ובהשתתפות תלמידי שנה ג' בסטודיו למשחק של ניסן נתיב בירושלים. בדומה לדף גמרא, שעשוי לזרוק את הקורא לעשרות אסוציאציות המתרחקות לחלוטין מהנושא מרכזי, ההצגה נוטלת טקסטים מעולמות שונים – מהתלמוד ועד ויקיפדיה – ובוחנת דרכם מילה אחת, טעונה במיוחד: דם.

חולמים על הצופה המפרש

כשהשחקנים והבמאי צללו אל עולם התוכן היהודי בניסיון לדוג מתוכו טקסטים שעוסקים בנושא המדמם, הם גילו, לדברי ריננברג, "עושר מטורלל". "דם זו מילה שמרווח האסוציאציות שלה הוא גדול כל כך, שהוא נפרש מלידה ועד מוות כמעט בכל רגע נתון", מסביר הבמאי, "דם זה כסף, זו אלימות, זה דברים שקשורים להלכה, למלחמה, לביטויי גבריות ולביטויי נשיות. באמת עולם ומלואו, החל מ'הדם הראשון' ועד היום. גילינו שכמעט בכל תקופה, כמעט בכל זמן, יש לפחות טקסט גאוני אחד של משורר או סופר או נביא או וואטאבר שעוסק בזה. העיסוק היהודי בדם והעיסוק בדם בהקשר של יהודים הוא פשוט עצום".

קצת עצוב, לא?
"אה... כן", הוא צוחק, "תשמע, אני לא ידעתי לאן זה ילך, אבל בסוף יצאה לנו הצגה שהיא בהחלט חריפה. דם מופיע בתרבות בכל מיני צורות והקשרים, ובכל אחד מהם – איך נאמר בעדינות – הוא מבעבע".

ריננברג מדבר בשפה שוצפת, בשרנית, עמוסה בהומור ובאירוניה, שטפטפו גם להפקה התיאטרונית. זו נוסקת בחדות מדרמה לפרודיה תוך שהיא משלבת מוזיקה, מחול ותזזית בלתי-פוסקת שמפיחים בה חיים, למרות התמה המורבידית. השחקנים מקימים לתחייה טקסטים של משוררים עבריים ובהם רחל, אלתרמן ואורי צבי גרינברג, ובצדם מומחזים בטבעיות קטעים מהגמרא, וכאמור, גם מוויקיפדיה.

"כדי לתאר את מלחמת תאי הדם בחיידקים, אנחנו מעמידים סצנה שהיא ציטוט מוויקיפדיה, ומה שקורה לנו על הבמה באותו הזמן הוא מלחמת קונג פו וערב דיסקו", ממחיש הבמאי, "בסצנה אחרת יש על הבמה תפילה קבוצתית רצינית לחלוטין ומלאת רגש, ועבדנו על הדרכים להתחבר לתחושה הזאת. יש סצנות שהן בלט, ויש סצנות שהן אלימות. הבמה והתלבושות עשויים ממין צינוריות של אינפוזיה, ואנחנו בעצם עובדים עם עולם אסוציאטיבי מאוד. אם הצופה מרשה לעצמו להיכנס איתנו למשחק, לפרש את הדברים שהוא רואה ולקחת אותם למקומות שלו, אני חושב שההנאה מובטחת. זה כמו חידה, כמו תלמוד".

"הטקסט התלמודי מיוחד נורא מבחינת היחסים שלו עם הקורא, כי יש בו רב-קוֹליוּת מצלצלת שבה על דף אחד יכולים להופיע 27 קולות מעידנים שונים. מי שקורא בו חייב להתאמץ להיות אקטיבי כי אחרת הטקסט הוא כלום, הוא ג'יבריש, וזה בסיס התיאטרון. אנחנו כאנשי תיאטרון תמיד חולמים על זה, על הצופה המופעל, המפרש, האקטיבי במהלך הצפייה".

לדבריו, הערבוב הז'אנרי והאסוציאטיבי הופך את "מסכת הדם" להצגה יהודית במהותה. "אני חושב שזה ניסיון ראשון וייחודי לעשות הצגה שאינה מנסה לקחת חומר יהודי ולהפוך אותו למחזה מערבי או להפך, אלא ללכת עם גישה טקסטואלית שהיא נטו יהודית". ריננברג מאיר פן נוסף בהצגה: "ניסינו לנקוט  גישה תלמודית, מולטי-ז'אנר שבו מרכז המתח הוא בין רעיונות ולא בין גיבורים, שהרצף שלו בנוי על אחידוּת של נושא, ולא על אחידוּת של עלילה, ושהמעבר בו יכול להיות אסוציאטיבי לחלוטין. אני חושב שזה ניסיון מעניין ומפרה מאוד בעבודה עם משהו שהוא התרבות שלנו, גאד דאמיט; נרצה או לא נרצה", הוא צוחק, "אנחנו מדברים עברית, הדבר הזה שם, וחוסר העיסוק שלנו בו הוא כמו להגיד 'וואלה, לא צריך את יד ימין. זה פאסה, זה בעבר, בואו לא נשתמש בזה'. זה קצת מטומטם".

גם לתלמידי הסטודיו למשחק של ניסן נתיב, שהיו שותפים לעיבוד ההצגה ומעלים אותה כחלק מהצגות הגמר שלהם, העבודה עם החומרים הללו היתה בלתי-שגרתית, בלשון המעטה. "כשאתה עובד עם טקסטים גדולים, אחד הדברים שקורים הוא שבמקום שאתה תחשוף אותם, הם חושפים אותך. אני חושב שהתהליך היה מפרה מאוד לכל החבר'ה שהשתתפו בפרויקט, כי הוא אפשר להם למצוא את עצמם בכל מיני מובנים. כשאתה מנסה לבטא את עצמך ולא מצליח, ואתה בקושי ובסיבוך, ואז מגיע גאון ומנסח בעברית יפהפייה את מה שאתה מרגיש, ומתברר שזה טקסט מלפני אלפיים שנה - זו חוויה חזקה".

שמונה שנים במקלט בגילה

התשוקה לתיאטרון נקשרה בזהות היהודית של ריננברג מאז היותו ילד קטן בטיביליסי, אז חלק מברית המועצות לשעבר. "עשיתי תיאטרון ראשון בגיל שש, כשהשתתפתי ב'פורים שפיל' המחתרתיים בטיביליסי", הוא נזכר, "אלו היו ימי ברית המועצות העליזים, וההורים שלי היו פעילים ציונים ברוסיה. בברית המועצות זה לא היה נהוג כל כך, אז עשינו הצגות פורים במרתף של הדוד שלי. שם בעצם התחיל אצלי התיאטרון, וזה כל מה שרציתי לעשות".

כשעלו ארצה, חזרה המשפחה בתשובה והשתקעה בהתנחלות עפרה. הילד יפים לא מצא את עצמו במערכת החינוך הדתית, ובגיל 15 היה מכבד בנוכחותו שני שיעורים בלבד: ספורט ותלמוד, כמובן. שנה אחר כך כבר עזב את היישוב לטובת לימודים בבית הספר למדעים ולאמנויות בירושלים, במטרה להתפתח בתיאטרון, אך גם זה לא עלה יפה.

יפים ריננברג
צילום: דנה סימן טוב

"השנה היתה 1995, ובשנה ההיא להיות מתנחל בבית הספר לאמנויות זה לא היה סבבה בכלל (הוא צוחק). רבין נרצח, כולם באו ממשפחות של מרצ ושמאלה, ואני נשאתי את צלו של יגאל עמיר עליי. מצד שני, כשבאתי לעפרה, נשאתי את הצל של הילד שהלך לבית הספר החילוני לאמנויות במקום ללכת לישיבה, ולא רציתי להיות שם ולא שם. ואז התחילו שנה וחצי לא ברורות".

מה היה בשנה וחצי האלה?
"הכול. הסתובבויות ברחובות ירושלים, סמים, אלימות. היה בלגן. אבל זה לא הסיפור המרכזי", מדגיש ריננברג, "המיין סטורי הוא שאז נפל עליי השוק הגדול. למדתי בבית ספר בעפרה, הכרתי את חיי הקהילה הדתית – אמנם כאאוטסיידר, אבל הכרתי – ומשם הגעתי לחיי התרבות החילונית. ופתאום גיליתי שהתרבות שההורים והסבים שלי הסתכנו כדי לשמור, זו שצונזרה לחלוטין, שאסרו עלינו להיאחז בה – כמעט לא רלוונטית מסביבי".

אחרי תקופה של היכרות אינטימית עם הצד האפל של ירושלים, שעליה מעדיף הבמאי שלא להרחיב כאן את הדיבור, נפגש ריננברג עם אשת התיאטרון אירינה גורליק, וזו משכה אותו אל הבמות. "אירינה הגיעה אלינו דרך קידום נוער. היינו קבוצה של נערים רוסים שמסתובבים ברחובות במקום בבתי ספר, והיא איגדה אותנו ואמרה לנו 'בואו נעשה תיאטרון'", משחזר ריננברג, "שמונה שנים עבדנו במקלט בגילה בלי לקבל שקל, אחר כך העיפו אותנו מהמקלט, עשינו חזרות ברחוב, ואז עברנו למקום אחר. היו לנו הרבה נדודים בדרך".

תיאטרון הגרילה מהמקלט בגילה, שקיבל ברבות השנים את השם "מיקרו", מציג כיום באופן קבוע בתיאטרון ירושלים. ריננברג הוא אחד המורים והבמאים המרכזיים בתיאטרון שאסף אותו אז מהרחובות. מלבד זאת, הוא מביים, משחק ומשמש דרמטורג בתיאטרון "המרתף", בית ספר למשחק לנערים בסיכון; בסטודיו למשחק של ניסן נתיב; ובמקומות נוספים. בשנה האחרונה ביים את ההצגה "שמשון", על פי הרומן האפי של זאב ז'בוטינסקי, את "הרצלמאניה", המבוססת על יומני הרצל, ובאופן כללי, הוא "נוטה לעסוק בתיאטרון יהודי". "אני לא יודע מה זה אומר, אבל אני נוטה לעסוק בזה", צוחק הבמאי.

אין צורך בדוקטורט בפסיכולוגיה כדי לזהות את שורשי הנטייה הזאת באותו הלם תרבותי שאחז אז בנער מעפרה, כשגילה את הריחוק הישראלי מהמקורות היהודיים. "להגיע לפה ולגלות שהתיאטרון הישראלי כמגפה לא עוסק בתרבות עברית מהסיבה הפשוטה מאוד שהוא פאקינג לא מכיר אותה, זה היה שוק לא ייאמן", ריננברג מחדד, "אני חושב שזו אחת הסיבות שבגללן אני מתעסק 20 שנה בעבודה עם מסורות ועם טקסטים יהודיים.

"אני חושב שאנחנו, אנשי התיאטרון הישראלי, מפספסים בענק. יש לנו ים של יצירות מופת, חומר טקסטואלי שמעולם לא עובד, מעולם לא עבר במה. משנה, תלמוד, אתה יודע מה? רמח"ל. יש תרגילים של מקובלים לנשימות, יש תרגילים של מקובלים לביטוי אותיות. למה אנחנו לא משתמשים בהם? אלו אחלה תרגילים, והם עבריים; אנחנו לא צריכים לתרגם אותם מצרפתית. בעיניי, 'מסכת הדם' היא חלק מאותה מערכת, ועוד ניסוי לעבודה עם חומר יהודי".

תגיות

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>