1. במה
  2. ביקורות

"הפסיון של מתיאוס 2727": מסע מחול אל הגאולה

יצירתו החדשה של הכוריאוגרף תמיר גינץ ולהקת קמע מצליחה להתמודד עם יצירתו הלא פשוטה של באך, ולהפוך אותה לחוויה עוצמתית

הפסיון של מתיאוס 2727
מרחב שהוא מחוץ לזמן. "הפסיון של מתיאוס 2727" צילום: יוסי צבקר

"מתיאוס פסיון", יצירתו המכוננת של יוהן סבסטיאן באך מ-1727, היא אורטוריה לקולות סולו, מקהלה ותזמורת, ומתארת את סיפור צליבתו של ישו בעקבות בגידתו של יהודה איש קריות לפי הבשורה על פי מתי מהברית החדשה. בתחילת שנות ה-80' יצר לה ג'ון נאומאייר את העיבוד הבימתי הראשון למחול עם בלט המבורג, והשנה לקח על עצמו את האתגר תמיר גינץ, המנהל האמנותי של להקת קמע, והכוריאוגרף השני בלבד בעולם שמתמודד עם יצירתו של באך. גרסתו, "הפסיון של מתיאוס 2727", נוצרה כשיתוף פעולה בין קמע למקהלת כנסיית העיר וופרטל ותזמורת L'arte del Mondo מלברקוזן. לאחר בכורה בגרמניה בחודש מרץ, בהפקה בה השתתפו למעלה מ-100 נגנים, רקדנים, זמרי אופרה וחברי מקהלה על במה אחת, הגיעה להקת קמע עם היצירה למרכז סוזן דלל (יום רביעי, 29 בנובמבר) בליווי פסקול שהוקלט במיוחד עבורה על ידי ההרכב המקורי.

» הפסיון של מתיאוס 2727 - לכל הפרטים
» עכבר במה
» הופעות מחול

ליצירה של באך מעמד נחשב בעולם הנוצרי, אך הסיפור שהיא מציגה גם ליבה במשך שנים את השנאה כלפי היהודים ולכן היא נתפסת כבעלת יסודות אנטישמיים. ב-"פסיון של מתיאוס 2727" יושמו שתי החלטות יצירתיות שקוראות תיגר על כך: ראשית, היצירה המוזיקלית מנוגנת מהסוף להתחלה, מה שמערער את הסיבתיות הכרונולוגית שמדגישה (במקור) את אחריות היהודים לצליבת ישו. שנית, גינץ יצק לתוכן פרשנות משלו: היצירה מתרחשת בעתיד ומציגה סבל אנושי באשר הוא, ואת כמיהתו של האדם - כל אדם - לישועה ולחמלה. בהתאמה, הבמה היא מופשטת והצבעוניות השלטת בה מבוססת על ניגודי שחור ולבן, כך שהיא משקפת את האמונה הנוצרית בדיכוטומיה שבין טוב לרע, אך גם יוצרת מרחב שהוא מחוץ לזמן ומקום קונקרטיים.

הפסיון של מתיאוס 2727
שינויים דרמטיים בעלילה. "הפסיון של מתיאוס 2727" צילום: יוסי צבקר

המתח בין הספציפי לאוניברסלי ניכר גם בכוריאוגרפיה, שהיא בו זמנית ניתנת לזיהוי (דרך סולנים המייצגים את ישו, יהודה ומריה מגדלנה - אלדר אלגרבלי, פיטר סטאר ורונה לרנר המצוינים) וגם מופשטת מספיק כדי להעביר את הדרמה במנותק מהקונטקסט הדתי. במסגרת זו השכיל תמיר גינץ לבנות קומפוזיציה ניאו-קלאסית שמנצלת מבנים ומנגנונים, כמו הנגדה בין יחיד לקבוצה ותנועה מול נייחות, לצד שינויים דינאמיים ביחסים בין הרקדנים בחלל, על מנת לבטא ערכים ומצבים אנושיים בסיסיים כמו קרבה, ניכור וכדומה. במקביל, ניתן לראות מכלול של מחוות דתיות, כמו שילוב כפות הידיים לתפילה, לצד דימויים אייקוניים מהעולם הנוצרי, דוגמת תמונת הפתיחה שבמהלכה רקדן עירום מונף למעלה כשזרועותיו פשוטות לצדדים כמו ישו הצלוב, ובעיקר - קומפוזיציה פיסולית שמשחזרת במדויק את ארגון הדמויות בציור "הסעודה האחרונה" של ליאונרדו דה וינצ'י מהמאה ה-15.

ככלל, קטעי הריקוד הקבוצתיים מלאי עוצמה ולפרקים נדמה כי הלהקה היא מעין מקהלה יוונית - לעיתים היא מהדהדת את המצב הרגשי של הדמויות הראשיות ולעיתים היא מייצגת קהילה. כוחה ככזאת ניכר בשני קטעים במיוחד: כשהרקדנים נופלים על ברכיהם ומסמנים מחווה של חבל תלייה, וכאשר הם צורחים יחד שוב ושוב את המילה "Jew" כלפי יהודה איש קריות - רגע מצמרר של כיעור אנושי שקשה שלא לחשוב עליו בהקשר ההיסטורי של העם היהודי, ושיש משמעות רבה בהצבתו על הבמה, במיוחד על רקע היופי הצורני של היצירה (המוזיקלית והבימתית). ראוי להדגיש כי את האווירה הטעונה, כמו את היצירה כולה, מעצימה עבודת התאורה והתאורה הפיסולית (עיצוב של ירון אבולעפיה) שלא רק משקפת שינויים דרמטיים בעלילה באמצעות החדרה של צבעי כחול ואדמדם אלא ממש מחוללת תנועה על הבמה, כמו בקטע יפהפה שבו נוצרים שני מרחבים מובחנים - האחד צבוע והשני מונוכרומטי.   

הפסיון של מתיאוס 2727
חוויית צפייה תובענית. "הפסיון של מתיאוס 2727" צילום: יוסי צבקר

האתגר הגדול של "הפסיון של מתיאוס 2727" הוא הקצב - הנושא הדתי כשלעצמו, כמו גם התבניתיות הבארוקית של באך, מכתיבים איטיות ואיפוק שמצד אחד מזינים את הנרטיב הנוצרי, אך גם יוצרים חוויית צפייה שהיא תובענית במקצת (גם בגלל רגעי השקט שבין קטעי השירה והמוזיקה). למרות זאת, הכוריאוגרפיה המוקפדת והביצוע המדויק מצליחים לשמר את המתח לכל אורך היצירה ולהפוך אותה לחוויה עוצמתית אשר לוקחת את הקהל למסע שמתחיל בכיליון ומסתיים בתקווה לגאולה אפשרית של האנושות. 

הפסיון של מתיאוס 2727 - תיאטרון ירושלים 24.10

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>