1. במה
  2. ביקורות

"הברבור והסרסור": יצירה אינטליגנטית ושנונה

יצירתו החדשה של הכוריאוגרף הלל קוגן לוקחת אותנו למסע בתולדות המחול, ומעניקה מבט שנון וביקורתי על השטחים האפורים של הבלט

הברבור והסרסור
תנוחת המעוף. "הברבור והסרסור" צילום: דנה כספי

"אגם הברבורים" היא, ככל הנראה, היצירה המוכרת ביותר ברפרטואר הבלט והבלרינה בדמות הברבור(ה) - מרחפת על נעלי האצבע ולבושה בחצאית טוטו לבנה - הדימוי האייקוני ביותר. אך האם המעטה הלבן של הברבור באמת תמים וטהור? ומי בעצם מקפיד לצבוע את הבלט (ובכלל) בשחור ולבן? שאלות אלה, שמגלמות בתוכן דיון עמוק יותר במשולש היחסים המורכב שבין יוצר, יצירה וקהל, עולות בעבודתו החדשה של הלל קוגן, "הברבור והסרסור". 

» הברבור והסרסור - לכל הפרטים
» עכבר במה
» הופעות מחול

העבודה נפתחת במעין "פרולוג" שמתרחש בזמן כניסת הקהל: על הבמה ניצבים בבגדי אימון קוגן עצמו ושותפתו ליצירה, כרמל בן אשר, ומנהלים שיחה ערה שהיא בעצם מונולוג של בן אשר, שמציפה תהיות קיומיות של רקדנית צעירה: "לא הכינו אותי למה זה אומר להיות בעולם המחול". היא מדברת כמעט ללא הפסקה ויוצרת קישורים אסוציאטיביים בין המחול לחיים (שהמופרך ביניהם - ואולי בעצם לא - הוא שאם רקדנים היו עובדים על הרכבת הקלה היא היתה מוכנה הרבה יותר מהר), אך מדיי פעם מעלה שאלות מהותיות הקשורות לצופה ולציפיות: "אבל מי מחליט מה יפה, ומה זה (המחול) קשור ליופי?", היא שואלת, וקוגן עונה - "זאת אמנות אסתטית".

ואכן, האסתטיקה של הבלט - ובמידה רבה גם של החברה שבתוכה נוצר, ושל זו שממשיכה לקדש את ערכיו - היא מוקד העיסוק של קוגן, אך הוא אינו דן בה כצורה בלבד אלא כתוכן. כאשר שני הרקדנים שבים לבמה אחרי סצנת הפתיחה, מתגלה העולם הבימתי כמערכת של ניגודים, בדיוק כמו הבלט: אישה מול גבר, גרביון ובגד גוף לבנים לעומת מכנסיים שחורים עם קרעים וקפוצ'ון שחור, מוזיקה קלאסית מול סאונד אלקטרוני וראפ, תרבות עילית "לבנה" לעומת תרבות רחוב "שחורה".

הברבור והסרסור
מערכת של ניגודים. "הברבור והסרסור" צילום: תמר לם

הניגודיות המוחלטת הזו הולכת ומתמוססת בהדרגה: הסצנה השנייה, למשל, מעוצבת בתאורת ניאון מתחלפת ויוצרת "גוונים" שונים של שחור ולבן ודרכם מבססת "שטח אפור" מטאפורי. בהתאמה, הקומפוזיציה התנועתית אינה מגשימה את מערך הכוחות המסורתי של הבלט - גבר מוביל/אישה מובלת - אלא מציגה פרשנות כוריאוגרפית אלטרנטיבית למנחי גוף והרמות שלרוב ממקמים את הרקדנית בעמדה של תלות ברקדן. שינוי זה בולט במיוחד בסצנת הסיום שמציגה טוויסט מפתיע ומבוצעת, ולא במקרה, לצלילי היצירה "הברבור הגווע": קוגן נגלה לעולם (תרתי משמע) ודמותו רחוקה שנות אור מהראפר ה-"שחור" והמחוספס שהוא מגלם בפתיחה, ובן אשר היא זו שבמובנים רבים מגשימה את תפקיד הגבר - היא מסייעת לו לקום, מפסלת את תנוחת ראשו, ובסיום אף יושבת להתבונן בו מבצע תנועת זרועות ברבורית וענוגה.    

ככלל, יצירתו של קוגן עמוסה בתגובות חזותיות - וביקורתיות, כמובן - לדימויים קנוניים של גבריות ונשיות מעולם הבלט והתרבות: יודעי ח"ן יבחינו במשפטי תנועה מהכוריאוגרפיה המקורית של אגם הברבורים שמבליחים פתאום אל תוך התנועה המשוחררת והעכשווית, לצד מה שנראים כמו ציטוטים מעיבודי מופת חתרניים שנעשו ליצירה לאורך השנים, כמו הגוף הרועד שמהדהד לברבורה הקרחת מגרסתו הידועה של הכוריאוגרף מאטס אק, וברגע אחד מופיע גם הגבר האולטימטיבי - סופרמן - בתנוחת המעוף שמזוהה עם גיבור העל הנערץ.

למעשה, קוגן חושף את האידאולוגיה שמוטמעת באסתטיקה, נושא שכבר עלה ביצירתו "אוהבים ערבים" בהקשר הלאומי (דרך הצגה אירונית של הדעות הקדומות של כוריאוגרף יהודי שמאלני על רקדן ישראלי ערבי), אך ממקד את הביקורת שלו הפעם בהיבט המגדרי. במסגרת זו, אחד מקטעי הראפ שהוא מבצע מציג את דמות הברבורה כלא פחות מהחפצה של הבלרינה על-ידי המבט הגברי: "היא לא הולכת לשום מקום, היא עפה/ וכשהיא לא עפה, היא צפה / איזו שאפה".

הברבור והסרסור
גוונים שונים. "הברבור והסרסור" צילום: תמר לם

"הברבור והסרסור" היא יצירה אינטליגנטית ושנונה שמבוצעת בצורה מצוינת, ומכוונת במידה רבה לצופה עם ידע מוקדם בתולדות המחול. נדמה כי למשנתו של קוגן, ממסד הבלט - שבמאה ה-19 נשלט על-ידי גברים בלבד (כוריאוגרף, מלחין, כותב ליברטו) וגם היום לא נהנה מנוכחות גדולה של נשים יוצרות - משמר את דימוי האישה שהיא "אלוהית, לא אמיתית, היא על-טבעית" (כדברי היוצר), ובכך ממשיך לענות על הציפיות של מי שהוא ככל הנראה הסרסור האמיתי - הקהל.   

הברבור והסרסור - כוריאוגרף: הלל קוגן, מרכז ענבל 5.9

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>