1. במה
  2. ביקורות

"מהוללת": אתנחתא בימתית קלילה ונעימה

העיבוד החדש של תיאטרון חיפה לסיפורה הלא ייאמן של "זמרת האופרה הגרועה בעולם", אמנם מעט מיושן, ועם זאת עבודת השחקנים הטובה מצליחה לתת ערך מוסף

מהוללת
מזייפת נפלא. "מהוללת" צילום: אילן בשור

לאחרונה אנו עדים למה שנראה כטרנד הולך ומתרחב בתיאטרון הרפרטוארי שבמסגרתו נוצרים עיבודים לבמה בהשראת סרטי קולנוע. כך קורה שבאותה תקופה בדיוק ניתן לראות בתיאטרון הבימה את "פרידה" (לפי סיפור חייה של פרידה קאלו) ו-"שייקספיר מאוהב", ובתיאטרון חיפה את "מהוללת" בבימויה של נועה רבן, לפי מחזה מאת פיטר קווילטר (בתרגום של רנה ורבין) שגם כן שימש בסיס לשני סרטים שנעשו בשנים האחרונות בבריטניה ובצרפת. 

» מהוללת - לכל הפרטים
» עכבר במה

» לוח הצגות

מהוללת
יותר נחמד לחיות על ענן. "מהוללת" צילום: ז׳ראר אלון

"מהוללת" מספרת את סיפורה האמיתי של פלורנס פוסטר ג'נקינס, שכונתה "זמרת האופרה הגרועה בעולם" ובאופן פרדוקסלי הפכה בשנות ה-20, ה-30 וה-40 לסנסציה מוזיקלית בניו-יורק עם עדת מעריצים שליוותה אותה מרסיטל לרסיטל (הופעותיה היו, אגב, סגורות לקהל הרחב והכרטיסים נמכרו רק לאלו שעברו אצל ג'נקינס ריאיון מקדים). סיפורה של ג'נקינס מובא מנקודת מבטו של קוזמה מקמון, פסנתרן צעיר בעל אמות מידה אמנותיות חסרות פשרות, שמוזמן ללוות אותה בהופעותיה. תחילה הוא נחרד מגודל הזיוף (תרתי משמע), אך בהדרגה נשבה בקסמיה של האישה שתפסה עצמה ככישרון מוזיקלי יוצא מגדר הרגיל, ומאופן ההסתכלות שלה על החיים: "בואו לא נעשה עניין מהעולם האמיתי, יותר נחמד לחיות על ענן".  

לאורה ריבלין מיטיבה לגלם את דמותה של ג'נקינס ולכל אורך ההצגה מצליחה לשמר מימד של תהייה באשר למידת המודעות של האישה ליכולותיה, או ליתר דיוק - אי יכולותיה. היא עוברת בין רגעים של חוסר חיבור מוחלט למציאות, כמו בסצנת אולפן ההקלטות שבה היא שואלת את קוזמה האם גם הוא חושב שהביצוע שלה "מדהים, מושלם ובלתי ניתן לשיפור", לבין רגעים שבכל זאת מרמזים על ראייה מפוכחת, כמו בעימות שלה עם גברת וינדר גדג': "אני יודעת שיש אנשים כמוך שאומרים שאני לא יכולה לשיר, אבל אף אחד לא יכול להגיד שאני לא שרה". ראוי לציין כי ריבלין גם צולחת, ובגדול, את הדבר שעליו נשען הסיפור - היא מזייפת נפלא - מיומנות שאינה מובנת מאליה, ויכולה היתה אפילו להחליש בצורה משמעותית את ההצגה לולא בוצעה בצורה כל-כך מדויקת (מוזיקלית ודרמטית).  

לצידה של ריבלין מופיעים עידן אלתרמן כקוזמה מקמון שובה הלב, ויעל לבנטל בתפקיד משולש כדורותי, העוזרת האישית/מעריצה פרטית של ג'נקינס (שכובשת במיוחד בריקוד צ'רלסטון מלבב), גברת וינדר גדג' הנוקשה שמייצגת את מתנגדיה של הזמרת, והמשרתת הססגונית מריה, אם כי דווקא בהקשר לזו האחרונה, קשה שלא לתהות מדוע - למרות האפקט הקומי - היא מובאת בתיאטרליות יתר ששוברת את הקו הריאליסטי שמאחד את עיצוב שאר הדמויות.    

מבחינת עיצוב הבמה (תפאורה של לילי בן נחשון ותלבושות של יובל כספין), ניכר כי כוון להדגיש ולהעצים את האקסטרווגנטיות של ג'נקינס, אך האפקט הכולל הוא מעט מצועצע ומיושן. עבודת הוידאו ארט (נמרוד צין) מעבה את האווירה התקופתית ותופרת יפה את המעברים בין הסצנות עם צילומי ארכיון אותנטיים המציגים את הווי היומיום עם סיום מלחמת העולם השנייה והדינאמיקה של אולפני הקלטות ומפעלים להדפסת תקליטים, ובסיום הם אף מציבים בפני הקהל שבאולם צילומים של קהל חי הצופה במופע. גם הסצנות התיאטרליות יותר שמציגות מעין "מופע בתוך מופע" מטופלות יפה, הן מבחינת המסגור שלהן (תאורה של חני ורדי) והן מבחינת אופי הכוריאוגרפיה הדרמטית עד מגוחכת (עיצוב תנועה של עומר זימרי).  

מהוללת
צילום: ז׳ראר אלון
מהוללת
אינה מביאה עימה בשורה של עכשוויות. "מהוללת" צילום: ז׳ראר אלון

"מהוללת" אינה מביאה עימה בשורה של עכשוויות, לא בתוכן ולא בצורה, ובמובנים רבים היא הפקה די שמרנית מבחינת הגישה הבימתית שלה. יחד עם זאת, היא בהחלט מציעה אתנחתא קלילה ונעימה, ויותר מכך, הביצוע המצוין של ריבלין מותיר את הצופה עם חומר חשוב למחשבה, שמאחורי כל יצירה עומד אדם וששלמות הביצוע היא לא תמיד הדרך היחידה להטביע חותם. או כפי שמיטיבה לומר זאת פלורנס פוסטר ג'נקינס בעצמה לקראת סיום ההצגה: "כשאני שומעת את מחיאות הכפיים אני נזכרת שעל כל אחד שצוחק יש עוד אלפים שמחכים לפתוח את הלב ולתת לי להיכנס פנימה".   

מהוללת - בית ציוני אמריקה, בימוי: נועה רבן  11.7

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>