1. במה
  2. ביקורות

"הרוזנת מאריצה": לא מבריק, אבל מהנה

ביקורו הרביעי של תיאטרון האופרטה מבודפשט בישראל אמנם לא חידש יותר מידי, אך עדיין סיפק מופע מושקע, משעשע ומקצועי

הרוזנת מאריצה
נחת לקהל. "הרוזנת מאריצה" צילום: בית האופרטה הממלכ

ביקורו של תיאטרון האופרטה מבודפשט באופרה הישראלית הפך כבר כמעט למסורת. זוהי הפעם הרביעית מאז 2013 שההונגרים העליזים נוחתים כאן בהרכב מורחב, עם עשרות שחקנים/זמרים ותזמורת מלאה, כדי לעשות שמח לעם ישראל או לפחות לקהל האשכנזי המבוגר והמתמוגג, שגודש בימים אלה את בית האופרה. אחרי "העטלף" של יוהאן שטראוס ו"הביידר" ו"נסיכת הצ'רדש" של אמריך קלמן, שביקרו כאן בשנים הקודמות, גם השנה אנחנו זוכים לאחת האופרטות הקלאסיות מהרפרטואר ושוב פרי עטו של קלמן – "הרוזנת מאריצה". 

» הרוזנת מאריצה - לכל הפרטים
» בהונגרית זה נשמע יותר טוב: "הרוזנת מאריצה" בדרך לישראל

» עכבר במה
» לוח הצגות

הרוזנת מאריצה
ידור בורגני פר-אקסלנס. "הרוזנת מאריצה" צילום: בית האופרטה הממלכ

הליברית, פרי עטם של יוליוס בראמר ואלפרד גרונוואל, עוסקת ברוזן צעיר טאסילו, שמשפחתו ירדה מנכסיה, וכעת הוא עובד תחת זהות בדויה כמנהל משק באחוזתה של הרוזנת מאריצה האלמנה והיפה. הרוזן מחליט שהדרך לגאולה הכלכלית שלו, ושל אחותו הקטנה שלה הוא דואג, עוברת דרך החתונה עם מאריצה, ומפתח מזימה מתוחכמת, כדי לכבוש את לבה. אלא שטאסילו הוא לא המחזר היחיד בסביבה, ועל כן זה לא יהיה פשוט.  
בשורה התחתונה, אין הרבה הבדל בין המופע הנוכחי לבין שלושת הקודמים שביקרו כאן. החומר עצמו הוא בידור בורגני פר-אקסלנס, ללא היומרה האמנותית של האופרה, שמשלב בין עלילת אהבהבים קומית-מלודרמטית לייצוג בימתי שופע של "החיים טובים", כמו שעשירים והמפורסמים אוהבים. אף על-פי ש"מאריצה" נכתב ב-1924, בין שתי מלחמות העולם, זוהי יצירה אסקפיסטית באופן מוחלט, שממשיכה לחגוג, כאילו כלום, ללא שום רמז לאפלה המתגנבת. אולי החריגה היחידה מהאסקפיזם הוא הפטריוטיזם ההונגרי, שמתגנב כאן בכמה נקודות, ומבקש לבדל את התרבות האותנטית מהגרמניות הקורסת.

הערך הממשי טמון במנגינות היפות של קלמן, עם כמה להיטים של ממש. בכל הנוגע לעבודה הבימתית בהפקה הנוכחית, אנחנו זוכים פעם נוספת לבימוי של קרו (קרני מיקלוש גאבור), המנהל האמנותי של התיאטרון. מי שראה את העבודות הקודמות שלו יודע למה לצפות. זוהי עבודה מקצועית, של איש תיאטרון שיודע את מלאכתו, אבל היא מיושנת בצורתה וגישתה, ואין בה רמז לברק או שאר רוח אמיתי. אין כאן לכאורה רצון ממשי להוכיח את הרלוונטיות של האופרטה הקלאסית לקהל העכשווי, אלא דבקות חד-משמעית במסורת. נראה שבהונגריה, ומסתבר שגם בישראל, יש עדיין מספיק קהל לתיאטרון מהסוג הזה. יש להניח שלקהל בלתי משוחד, שהחומרים האלה הם לא חלק מהתרבות שלו, יהיה לא פשוט להתחבר.

ועדיין, יש ממה להנות ב"הרוזנת מאריצה". זהו מופע מושקע, ולפחות בכל הנוגע להרכב המשתתפים שיצא לי לראות על הבמה (ויש כמה), רוב הזמן נראה שהם נהנים מהעבודה ונחושים לגרום נחת לקהל. רק ההתעקשות לשלב במופע כמה וכמה רפליקות בעברית – תעלול שהם חזרו עליו בכל הביקורים שלהם – מעיד על הרצון הטוב והנדיבות של הלהקה. בתוך המגבלות של מופע שמרני ונטול מעוף, חייבים להודות ש"מאריצה" מצליח לשעשע לא מעט, הרבה בזכות הלהקה החמודה שעל הבמה. ברברה בורדאש בתפקיד מאריצה, הגישה הופעה משכנעת וחיננית, באופן שאיפשר להבין את סוד קסמה של מאריצה בעיני סביבתה. גם ז'ולט וואדוס היה משכנע הן בתחכומו והן בקסמו הגברי בתפקיד הרוזן. איישה קרדפי הייתה מקסימה ומדויקת בתפקיד האחות השובבה. ז'ולט דניאלפי ומיקלוש מאטה קריני, הבן של הבמאי, היו וירטואוזיים למדי בתפקיד המחזרים הנוספים. התזמורת, כמו שאר ההפקה, לא הבריקה ממש, אבל הובילה את הקו המוזיקלי בביטחון ומקצועיות ראויים.       

הרוזנת מאריצה - בית האופרה, בימוי: מיקולוס גאבור קרני 17.6

עכבר EXTRA

לעוד כרטיסים במתנה >>

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>