1. במה
  2. ביקורות

פסטיבל ישראל 2017: הזמנה להתבונן לעומק

"כשאמות - סיפור רפאים מוזיקלי" ו""הטייפ האחרון של קראפ" שתי יצירות בימתיות מחו"ל שהוצגו אמש (שני 5.6), חיזקו את האג'נדה האמנותית של הפסטיבל לפרוץ את גבולות הגזרה המוכרים

הטייפ האחרון של קראפ
שיקוף מצב תודעתי. "הטייפ האחרון של קראפ" צילום: © Lucie Jansch

תכנית הערב שהוצגה אמש (שני) במסגרת פסטיבל ישראל הפגישה את הקהל עם שתי יצירות בימתיות יוצאות דופן המשקפות בבירור את האג'נדה האמנותית של הפסטיבל כמפגן מרהיב של עשייה עכשווית שחושבת אחרת ומגדירה מחדש גבולות מדיומאליים. הראשונה היא "הטייפ האחרון של קראפ", לפי מחזהו האלמותי של סמואל בקט מ-1958 ובבימויו של רוברט וילסון, מגדולי היוצרים והבמאים של ימינו ומי שנחשב כמבסס של תיאטרון חזותי ייחודי וחוצה-ז'אנרים; השנייה היא "כשאמות - סיפור רפאים מוזיקלי" של היוצר הצעיר והמסקרן טום לוז, שמתמחה ביצירת עבודות שמוגדרות כ-"תיאטרון מוזיקלי", בהן המוזיקה והסאונד מתפקדים כאלמנטים המרכזיים להצגת הנרטיב והעברת הדרמה. 

» פסטיבל ישראל - כל הפרטים
» פסטיבל ישראל - אירועי תיאטרון

» פסטיבל ישראל 2017 - אירועי מוזיקה
» "כשאמות - סיפור רפאים מוזיקלי": דיאלוג הרפאים של טום לוז
» עכבר במה
» לוח הצגות
» עכבר ירושלים - המדריך לאירועי התרבות בעיר

נקודת השקה מרכזית בין שתי העבודות היא בניית הבמה כשיקוף של מצב תודעתי. במחזהו של בקט, קראפ הזקן בן ה-69 חוגג את יום הולדתו ומתכונן כהרגלו להקליט את עצמו מסכם את השנה שחלפה, אך רגע לפני כן מתפתה להאזין להקלטה של עצמו מגיל 39 ומבין מה איבד מחייו ומעצמו. וילסון (שעיצב את התפאורה) יצר חדר מונוכרומטי קר ומנוכר, שהדבר היחיד ששובר בו את הצבעוניות הדיכוטומית (שחור-לבן, אור-חושך) הוא גרביו האדומות של הזקן. בדידותו התהומית של קראפ נחשפת באמצעות עבודה כוריאוגרפית מסוגננת ביותר שמורכבת מרצף של פעולות קפואות ומקוטעות המייצגות את שגרת היומיום. בהתאמה, עבודת הסאונד מעצימה כל צליל בחדר - הגשם שמוטח על החלונות, המצית שנדלק, ובעיקר סליל הקלטת שמסתובב ללא הרף - לווליום קיצוני שמבסס תחושה כי הקולות נחווים על-ידי אדם הסובל מרגישות יתר חושית.  

טעימה מה-"הטייפ האחרון של קראפ":

עבודתו של לוז נוצרה בהשראת סיפורה של רוזמרי בראון, אישה אנגלייה אשר חשפה ב-1970 יצירות מוזיקליות לא מוכרות שכתבו גדולי המלחינים לאחר שלטענתה תִקשרו איתה מהמתים על מנת שתסייע להם להשלים את מלאכתם. לוז מפליא לעצב עולם בימתי שמייצג בו-זמנית תודעה סובייקטיבית ומציאות "אובייקטיבית", ולמעשה מטשטש את הגבול בין מה שרוזמרי שומעת וחווה לבין מה שאכן קיים ומתרחש בביתה. זאת, באמצעות מגוון של טכניקות קוליות וקומפוזיציוניות, כמו השמעת צלילים ולחישות שמקורם אינו נראה על הבמה, שימוש בהדי רעשים ובמשחקי תאורה שיוצרים אשליה שאובייקטים זזים מעצמם, או בנייה של ההתרחשות הבימתית כך שרוזמרי מדברת (לכאורה) עם המוזיקאים המתים שהיא רואה, אך הם נעלמים מאחורי האובייקטים הממוקמים בחלל בכל פעם שהיא פונה אליהם פיזית. 

המתח שנוצר בין נוכחות להיעדר בשתי היצירות הוא הכוח המניע שלהן ובסצנות רבות אף יוצר אפקט דרמטי ובימתי פיוטי. אצל וילסון, נראה כי הרגע בו קראפ הזקן שומע את קולו הצעיר מספר על אהובתו ממש מחזיר אותו פיזית לאותה נקודת זמן, והוא מצמיד את ראשו ברכות לטייפ כאילו היה זה גופה של הנערה עליה נשכב. אצל לוז, מרחבי התודעה השונים מקבלים הגשמה בימתית במגוון צורות, כמו מסכי טלוויזיה ישנים ש-"כולאים" בתוכם לפרקים את הדמויות, וגם דלת זכוכית שפתיחתה ברגע אחד יוצרת דימוי מטאפורי של מעבר מעולם המְעֵבֶר לעולם ההווה (או להיפך).

מעניין לראות, כי העולמות הדרמטיים-עד-מאד בשתי היצירות אינם נעדרים מימד של הומור. אצל וילסון, שמגלם בווירטואוזיות מעוררת השתאות את קראפ, המנעד הבלתי נגמר של הבעות וקולות שמתעוררים אצל הזקן בתגובה להקלטות של עצמו יוצר תמהיל רגשי שמטלטל בין מכמיר לב למצחיק. אצל לוז, רגעים הומוריסטיים נוצרים מתוך הדינאמיקה של "משחקי" המחבואים בין רוחות המלחינים לרוזמרי, ובעיקר בסצנות שחושפות את האנושיות של המלחינים גם במותם, במיוחד כשהם פורסים את משנתם על חיים ומוות: "דבר ראשון צריך להיוולד בפריז, אחר-כך הכל בא בטבעיות" (קלוד דביוסי), או - "לדעתי אסור לאדם להיוולד ולמות באותו מקום. זה עלול להיראות כאילו לא התקדם בכלל בחייו" (פרנץ ליסט).  

כשאמות - סיפור רפאים מוזיקלי
תודעה סובייקטיבית ומציאות "אובייקטיבית". "כשאמות - סיפור רפאים מוזיקלי" צילום: Karin Hofer

"הטייפ האחרון של קראפ" ו-"כשאמות" אומנם תובעניות בקצב שלהן ובסוג הקשב שהן דורשות, אך אלו איכויות שתמיד מתחייבות כשמדובר ביצירה של מעשה קסם. אצל רוברט וילסון וטום לוז לקסם יש ערך מוסף; זוהי הזמנה להתבונן לעומק, להאזין ברגישות ולחוות (את המופע הבימתי, וגם את החיים) בצורה חדשה - במנותק מהשכלי ומתוך התמסרות אל החושי. 

הטייפ האחרון של קראפ - תיאטרון ירושלים, פסטיבל ישראל 5.6
כשאמות - סיפור רפאים מוזיקלי - תיאטרון ירושלים, פסטיבל ישראל 5.6

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>