1. במה
  2. ביקורות

"להקת ג'סיקה לאנג": ארוחת טעימות מעורבת

להקת המחול האמריקאית סיפקה ערב המורכב מפערים בכוראוגרפיה, ללא דימויים יוצאי דופן, רמת ביצוע משתנה של הרקדנים ובעיקר ללא השארת חותם על הקהל

להקת ג'סיקה לאנג
גילום גופני של קדושה. להקת ג'סיקה לאנג צילום: יח"צ

אם הייתי צריכה לבחור מילה אחת כדי לתאר את הערב שהציגה להקת המחול של ג'סיקה לאנג היא כנראה הייתה "מעורב". זוהי להקה קטנה יחסית, שהרפרטואר שלה נסמך רק על יצירות של הכוריאוגרפית המייסדת. אמש (חמישי, ה-20 באפריל), במשכן לאמנויות הבמה, הוצגו שש יצירות סך הכל. ה"עירוב" מתחיל קודם כל בבחירה הזאת, שכללה שני סולואים, וידאו ארט אחד ושלושה קטעים קבוצתיים. העירוב ממשיך גם בבחירת המוזיקה – שנעה מיצירות קלאסיות של בטהובן, באך וגריג, למוזיקה מקורית של ג'אקוב צ'ופינסקי ועד למוזיקה דתית. אבל התחושה שלפנינו מנה של מעורב נבעה בעיקר מהפערים ברמה – הן של הכוריאוגרפיה עצמה בין הקטעים השונים, הן בביצוע היצירות והן בהבדלים בין הרקדנים.

» להקת ג'סיקה לאנג - לכל הפרטים
» עכבר במה
» הופעות מחול

להקת ג'סיקה לאנג
יצירה מרגשת העוסקת בטראומה הקשה של המלחמה. להקת ג'סיקה לאנג צילום: Todd Rosenberg

הערב נפתח בסולו קצר (כ-3 דקות) בשם "סולו באך", בביצוע של הרקדן פטריק קוקר. גם בגלל שהיה קצר וגם בגלל הבחירה במוזיקה, הקטע נדמה לאמוז בוש – הביס הראשון בארוחת טעימות. ככזה הוא אמור לבשר על כיוון הארוחה מצד אחד ולעורר חשק להמשך הטעימה מצד שני. את המטרה השנייה אפשר לומר שהשיג, מפני שהמוזיקה (סולו כינור) עוררה את הכוריאוגרפיה. היא (המוזיקה) הייתה קלילה, פסטורלית, מלאה חופש ושמחת חיים. כך גם הכוריאוגרפיה, שביקשה לדמות איזה פרפר שמרחף ומרפרף על כל הפרחים, העלים והחיות באיזה אחו ענק ושמח. נכון, הביצוע לא היה מושלם, אך בסך הכל העביר את האווירה. באשר למטרה הראשונה, לא בטוח שמדובר בבחירה נכונה, מפני שהשפה התנועתית שמוצגת בו הייתה בנאלית, סתמית מדי ולא היה בה כדי להבין משהו לגבי ההמשך.

גם הסולו השני – "הייעוד" סבל מבעיה דומה. זוהי יצירה רוחנית יותר, שבה רקדנית עומדת במרכז הבמה, עם חצאית לבנה ענקית, שנפרשת מסביבה כמו הילה. מלבד הדיאלוג עם המוזיקה ("הו מריה, סטלה מאריס"), והגילום הגופני של ההילה / הקדושה, קשה לזהות איזו אמירה ביצירה הקצרה הזאת. לעומת שני הסולואים היצירות הקבוצתיות היו מעניינות ומורכבות. "Thousand Yard Stare" היא עבודה שעוסקת בפוסט-טראומה. הרקדנים מגלמים בה חיילים, שמחפשים את דרכם ספק בשדה הקרב ספק בחיים אחרי שדה הקרב. תנועתם קצובה ומקוטעת, וגופם נקרע בין איזה ציווי מופנים לציית, לנוע בתוך גבולות ומסגרת אחידה, לבין ביטוי הטראומה הקשה של המלחמה. זוהי יצירה מרגשת בעיקר בגלל הבחירה באדג'יו של בטהובן, שדווקא הרוך בו הבליט את התנועה האינטנסיבית.

להקת ג'סיקה לאנג
פערי יכולת של רקדני הלהקה. להקת ג'סיקה לאנג צילום: Todd Rosenberg

"White. A Dance on Film" הוא וידאו ארט שהיה באופן אירוני גם הקטע הכי מעניין של הערב. רקדנים לבושים לבן רקדו על רק שחור – בסרט שהוקרן על מסך ענק שעל הבמה. בניגוד בין הלבן לשחור, בין תנועה מהירה להילוך איטי, ובין קטעי אדג'יו ואלגרו ביצירה של גריג, בלטה שוב הרגישות של לאנג למוזיקה וההשראה הגדולה שהיא שואבת ממנה. הרקדנים נדמו לי לקלידי פסנתר, שמייצרים צלילים איטיים ורכים ברגע אחד ומהירים, קצביים ומלאי הומור ברגע אחר. היצירה I.N.K נראתה בהתחלה כמו יצירה משלימה ל-וידאו ארט – אם קודם היו אלה רקדנים לבושים לבן על רקע שחור, כאן הרקדנים היו לבושים שחור ומאחוריהם רקע לבן. בכך נדמו לכתמי דיו או טיפות צבע, שסאונד שלהם שולב במוזיקה של צ'ופינסקי. זאת גם הייתה העבודה האחרונה בערב, שהמחישה יותר מכל את פערי היכולות של רקדני הלהקה. היו בה כאלה (בעיקר הרקדניות) שהיו בעלי טכניקה טובה, והצליחה להתמודד עם הכוריאוגרפיה המהירה, והיו בה כאלה שביצעו את התנועות עם הרבה "לכלוכים", בעיקר במעברים ובנחיתות מהקפיצות.

יותר מהכל אפשר לומר שהערב של להקת המחול של ג'סיקה לאנג הוא לא כזה שמותיר חותם על הקהל. אין בו דימויים יוצאי דופן, שפה תנועתית שאפשר לזהות או רגע של כוריאוגרפיה מרהיבה. הוא, מה שמכונה ביידיש "נישט אהין, נישט אהער".

להקת ג'סיקה לאנג - בית האופרה, תל אביב 20.4

תגיות

עכבר EXTRA

לעוד כרטיסים במתנה >>