1. במה
  2. ביקורות

"קוראים לו מלך": מפגן נדיר של עדינות

עם חבורת שחקנים טובה, מחשבת בימוי חכמה ואבי גרייניק המביא תפקיד רב ניואנסים, ההצגה החדשה של בית ליסין מציגה מלודרמה ישירה שפועלת היטב על הרגש

קוראים לו מלך - הצגה בבית לסין
צילום: רדי רובינשטיין

מחזותיה של סביון ליברכט, שרובם מבוססים על סיפורים קצרים שהתפרסמו קודם לכן, מתאפיינים בטיפול בחומרים טעונים, בעלי משמעות פוליטית וחברתית "חשובה", בסגנון מלודרמטי פופולרי ונגיש. הלל מיטלפונקט, מי שהיה במשך שנים מחזאי הבית של בית ליסין, הפך סוג כזה של יצירה לתוצרת המועדפת על התיאטרון, כי הקהל הישראלי אוהב להרגיש שהוא צופה ב"אמנות משמעותית" מבלי להתאמץ יתר על המידה, וליברכט היא במידה רבה ממשיכת דרכו. יאמר לזכותה של "קוראים לו מלך", הצגה המבוססת על המחזה החדש של ליברכט שעלתה לאחרונה בתיאטרון בבימויו של אלון אופיר, שבתוך מגבלות הז'אנר מדובר בעבודה רהוטה ואפקטיבית, שמבוצעת במחויבות גלויה לעין על ידי חבורת שחקנים טובה.

» "קוראים לו מלך" - לכל הפרטים
» עכבר במה

קוראים לו מלך - הצגה של בית לסין
צילום: רדי רובינשטיין
קוראים לו מלך - הצגה של בית לסין
צילום: רדי רובינשטיין

המחזה "קוראים לו מלך" מבוסס על סיפור בשם "קיבוץ", שהתפרסם לראשונה ב-2002, ונכתב בהשראת ההתרשמות של ליברכט מהצדדים האפלים של החברה הקיבוצית בעת שירותה הצבאי. מלך (רועי וינברג), קצין צעיר בחיל האוויר, מגלה יום אחד פרטים שלא ידע על הוריו, שמתו כשהיה ילד קטן. בעקבות כך, הוא חוזר הביתה ומתחיל לחקור את דבורה (נתי קלוגר), אמו המאמצת, על שאלות לא פתורות מהעבר שלו ושל משפחתו. החקירה מובילה לסיפור של דויד (אבי גרייניק), בחור גלותי ולוקה בשכלו, שהצטרף לקיבוץ שנים קודם לכן והפך ל"שק חבטות" של החברה האכזרית שסביבו.

עיסוק בפגעיה של החברה הקיבוצית הוא משהו שנעשה כבר כל-כך הרבה פעמים ובכל כך הרבה צורות, עד שכבר אין לו כמעט משמעות אקטואלית וביקורתית אמיתית. מה שהעיסוק בקיבוצים כן מאפשר, וליברכט מנצלת אותו כאן היטב, הוא שימוש בפער הכואב בין האידיאלים היפים של מה שאמור להיות חברת מופת לבין המציאות האנושית העלובה, הקטנונית ולעיתים אף אכזרית, לשם יצירת דרמה. כאן יש לנו מצד אחד את דויד התמים והטהור, שרק רוצה להתקבל, ומצד שני חבורת גברברים קיבוצניקים, שזקוקים למישהו כדי להשפיל ולרמוס אותו. מעניינת מאוד, אם כי סטראוטיפית מדי, היא דמותו של זיתוני (יוסי צברי), "המזרחי" שבלב כבד מצטרף לרמיסתו של דויד, כדי להסיט את האש מעצמו. ליברכט מאפיינת את הדמויות באופן חד ממדי למדי, עם "רעים" מוחלטים ו"טובים" מוחלטים, ובלי הרבה עומק פסיכולוגי. אילו היה כאן עומק פסיכולוגי, "קוראים לו מלך" יכול היה להיות דרמה טובה, לפי מסורת מחזות המוסר הריאליסטיים של איבסן וארתור מילר. בהעדרו, מה שנשאר הוא מלודרמה ישירה, שפועלת על הרגש, לא על השכל, אך עושה זאת היטב. מה שכן, ליברכט מצטיינת בדיאלוגים אינטליגנטיים וטבעיים, שמסייעים לצופים להאמין למה שקורה על הבמה ולהתחבר אליו.

קוראים לו מלך - הצגה של בית לסין
צילום: רדי רובינשטיין

אלון אופיר, שבעבודותיו האחרונות כבמאי יש משהו בשל ומעניין, הצליח לרקוח מהחומרים של ליברכט הצגה שיש בה עדינות, כמעט פיוטיות, ואף מחשבת בימוי חכמה, שבאה לידי ביטוי בפרטים הקטנים של המיזאנסצנה, והחיבור בין האמצעים הבימתיים השונים. מרגישים שהחומרים האלה ריגשו אותו, והוא ידע להנחיל את ההתרגשות לשחקנים. אורנה סמורגונסקי סייעה רבות לפן הפיוטי של ההצגה בתפאורה שלה, שמשלבת באלגנטיות בין הפנים לחוץ, בין  האידיליה לריאליה ובין הרוח לחומר. אך מי שאחראי יותר מכל על הצלחת ההצגה הוא אבי גרייניק, שהופך את התפקיד של דויד, הקורבן האולטימטיבי, למלאכת מחשבת רבת ניואנסים ואיזונים פנימיים, שגורם ללב הצופים לצאת אליו. השחקנים האחרים – נתי קלוגר, דני גבע, רועי וינברג, איתי פולישוק, יוסי צברי ויעל בוטון - עושים עבודה טובה ומהוקצעת, אך מתקשים להתגבר על החד ממדיות של דמויותיהם.  

קוראים לו מלך - בית ליסין, בימוי: אלון אופיר 9.3

עכבר EXTRA

לעוד כרטיסים במתנה >>

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>