1. במה
  2. ביקורות

פסטיבל ישראל: עבודת קודש ניהולית מעוררת תקווה

אמנם לא כל המופעים אחידים ברמתם, אך בזכות ניהול אמנותי רענן, נוכחות של יוצרים מסקרנים ודקדנס פרוע וחסר גבולות - סוף השבוע השני של הפסטיבל היה מרגש ומעורר השראה

פסטיבל ישראל השנה הוא לא כתמול שלשום. אחרי כמה וכמה שנות דשדוש, הפסטיבל הזה ממציא את עצמו מחדש בחסותם של המנכ"ל אייל שר והמנהל האמנותי איציק ג'ולי - מנהיגים חדשים בעלי חזון ואג'נדה מובהקת. זה לא שבפסטיבלים האחרונים לא היו מופעים טובים פה ושם, אבל התחושה הכללית הייתה של שרירותיות מסוימת. הביאו את הכי "מעניין" או "יוקרתי" ממה שהיה זמין, ולכן הפסטיבל עבד פחות כאירוע שלם ויותר כאוסף של מופעים טובים יותר ופחות. בפסטיבל השנה, לעומת זאת, יש אמירה כוללת והיא אמירה מרגשת.

» פסטיבל ישראל 2015» פסטיבל ישראל לילדים 2015» אירועי תיאטרון ומחול - פסטיבל ישראל 2015 » אירועי מוזיקה - פסטיבל ישראל 2015» פסטיבל מרכז הבמה» אופרת רוק, מחול וזוהר ארגוב: פסטיבל ישראל יוצא לדרך

השם הכי לוהט בתוכנית. יוליוס קיסר (צילום: LUCA DEL PIA)

ג'ולי, בן זוגה ושותפה ליצירה של יסמין גודר ומנהלם לשעבר של בית הספר וקבוצת התיאטרון "מנוע חיפוש", מאמין בצורך לחבר בין התרבות הישראלית לזרמים העכשוויים והאוונגרדיים בעולם ולגאול אותה מהפרובינציאליות והשמרנות, כפי שכבר הראה השנה ב"הרמת מסך" המדובר בניהולו. על כן הוא בחר להביא לפסטיבל את התמצית של מה שעכשווי ואוונגרדי היום בעולם. כתוצאה מכך, ועל אף העובדה שג'ולי נכנס לתפקיד לפני חצי שנה פחות או יותר, התוכנית של הפסטיבל מתפקעת מאמנות מקורית, מעודכנת וחדשנית, וכוללת בתוכה כמה מהשמות הגדולים של התיאטרון והמחול האמנותיים בשנים האחרונות. למעשה, לראשונה מזה הרבה זמן יש התרגשות באוויר כאשר חוצים את מפתן תיאטרון ירושלים. נכון שחלק מהמופעים היו קשים לעיכול לחלק מהקהל, אבל התקווה היא שהמסה הקריטית תדע להעריך את מה שעושים בשבילה. החיבור הזה לעולם הוא חיוני לישראל, וגם מאוד לא מובן מאליו באווירה הפוליטית הנוכחית, כך שבשורה התחתונה מדובר בעבודת קודש של ג'ולי ושר.

עולם בימתי בעל קצב. X-ON איוו דימצ'ב (צילום: יח"צ) דקדנס פרוע וחסר גבולות השם הכי לוהט בתוכנית של פסטיבל ישראל השנה הוא ללא ספק רומאו קסטלוצ'י, מי שנחשב לאחד היוצרים הגדולים של התיאטרון העולמי בעשור האחרון. קסטלוצ'י עצמו כיבד את הפסטיבל בנוכחותו, נתן כמה ראיונות והתגלה כאיש מקסים ונגיש במיוחד, חרף מעמדו הרם. העבודה שהביא איתו לפסטיבל – "יוליוס קיסר" -  הייתה אמנם סוג של "טעימה" קטנה מעולמו היצירתי, אבל ככזאת היא הייתה מבריקה ומרתקת. קסטלוצ'י יצר לראשונה את "יוליוס קיסר" ב- 1997, כעבודה ארוכה יותר, ובהמשך ערך אותה לגרסה "נוסעת" של כארבעים דקות, שכוללת שלושה מונולוגים מהמחזה ההיסטורי של שייקספיר והתרחשות בימתית סוריאליסטית שמחברת ביניהם. התוצאה היא מעין זיקוק מעבדתי של המחזה השייקספירי, תוך התמקדות בפירוק הצד הרטורי שלו. שלושת המונולוגים המדוברים מושמעים על הבמה במקביל להפרעות מסוגים שונים: מונולוג הפתיחה מושמע על ידי שחקן שמכניס לפיו צינורית המצלמת את הסרעפת שלו; המונולוג השני – של הקיסר – מושמע בתנועה וצליל בלבד; המונולוג השלישי – של מרקוס אנתוניוס – מושמע על-ידי שחקן נטול מיתרי קול. ההפרעות החוזרות והנשנות מפקיעות את המונולוגים מהמשמעות הספרותית-דרמטית שלהם והופכות אותם לסוג של חומר פלסטי שמעורר בצופים תגובה חושית יותר מאשר מנטלית.

את הניסוי המרתק הזה מניח קסטלוצ'י בתוך מסגרת יפה לעין של מיזאנסצנות מדויקות ועיצוב תלבושות מרהיב בנוסח רומא העתיקה, שהופכות את המופע לחוויה מיוחדת במינה. התלונה העיקרית שיכולה להיות כאן היא על חוסר ההתאמה המובהק של אולם ימק"א, שנבחר עבור המופע, לחזון של קסטלוצ'י, שבסופו של דבר אינו משתלב במקום, אלא כופה עליו מעין מבנה בימתי מאסיבי ועשוי ברישול. תחושה של התגלות. החלקיקים האלמנטאריים (צילום: Simon GOSSELIN)אמן הבמה הבולגרי איוו דימצ'ב הוא אולי עדיין לא קליבר בסדר גודל של קסטלוצ'י, אבל הגעתו בהחלט גרמה לשוחרי התיאטרון והמחול העכשוויים להזיל ריר. במופע שלו "X-ON", שנוצר בשיתוף פעולה עם האמן הפלסטי המנוח פרנץ ווסט, מעצב דימצ'ב עולם בימתי בעל קצב, טעם וריח מובחנים ומשכרים של דקדנס פרוע וחסר גבולות. ראשיתו של המופע הוא במוזיאון המציג את יצירותיו של ווסט – פסלי גבס לבנים ומשונים – שאליו מגיעים שני תיירים צעירים. המדריכה במוזיאון מסבירה להם, שיצירותיו של ווסט הופכים לאמנות, רק כאשר הצופים "משתמשים" בהן. לאחר כמה ניסיונות מהוססים מצד התיירים, עולה לבמה "לילי הנדל", דיווה ססגונית בדראג (דימצ'ב עצמו), שמסייעת לתיירים לחוות את אמנותו של ווסט והופכת את ההתרחשות הבימתית לחגיגה פרועה ונטולת רסן שמתפרקת וקורסת לתוך עצמה ככל שהזמן עובר. בזכות החלק הראשון והמשעשע מאוד של העבודה, הצופים מפתחים אמפתיה לדמויות, מה שמאפשר להם לזרום גם עם ההתפרעויות הקיצוניות של ההמשך, שגם בו מתחוללים כמה רגעים לא פשוטים לצפייה וגם שבירה כמעט מוחלטת של היגיון דרמטי. התוצאה הסופית היא מעין שעשועון קיצוני על יחסים בין צופה לאמנות, שיש בו מלא כישרון ויכולת, אך מעט עומק ממשי.מקוריות ופסיכיות מתונה. עצמי לא גמור (צילום: Katrin Schoof) מופע הרוק של מישל וולבק

עבודה מרתקת נוספת שהוצגה בפסטיבל והפכה כבר למעין קלאסיקה של המחול העכשווי, היא "עצמי לא גמור" של קסבייה לה רואה. מדובר בסולו שנוצר ב- 1998, ובו לה רואה עושה מעין "פילובולוס" מינימליסטי ומופשט שמעביר את גופו שורה של טרנספורמציות, באמצעותן הוא הופך לישויות דמיוניות - משהו בין חרקים, בעלי חיים ומפלצות. כל זה מתרחש בסביבה מינימליסטית לבנה ובוהקת, נטולת מוזיקה, כאשר האביזרים היחידים שעומדים לרשותו הם שולחן, כסא וקיר. בדומה למצב עם איוו דימצ'ב, קשה למצוא בעבודה של רואה עומקים של פילוסופיה או רגש, אבל העולם הבימתי שהוא מעצב מתאפיין במקוריות ובפסיכיות מתונה, והאופן שבו הגוף הופך כאן ל"סיפור" ומתווה בעצם את המהלך הדרמטורגי של המופע הוא מרתק ומעורר השראה.

שיאו של הפסטיבל עד כה הגיע בדמות "החלקיקים האלמנטריים", עיבוד מופלא של הבמאי הצעיר ז'וליאן גוסלין (27) לרומן האקזיסטנציאליסטי של מישל וולבק. גוסלין, יחד עם קבוצת "אילו היית יכול ללקק את לבי" מצרפת, הופך את הרומן למופע עכשווי שהוא ספק מופע רוק, ספק ערב קריאה ספרותי, שבמשך לא פחות מארבע שעות מוציא מהטקסט של וולבק את המיץ ומוציא את הצופים החוצה בתחושה של התגלות. מה שמעניין במיוחד במופע הזה הוא התעוזה שלו לשים בחלק גדול מהזמן את הדגש על הטקסט המקורי, שמושמע על ידי השחקנים באופן פרונטלי, ללא עיצוב מלא של הדמויות וללא ניסיון ליצור תחושה של "קיר רביעי". עם זאת, ככל שהזמן עובר, גוסלין מרשה לעצמו לגלוש גם ל"סצנות" במובן התיאטרלי של המילה. למרות זאת, המיזאנסצנה נותרת מינימליסטית, ללא ניסיון נראה לעין "לתרגם" את הרומן לבמה. העזרים העיקריים של גוסלין מבחינה בימתית הם תאורה יצירתית, וידאו שעיקרו כותרות עם שמות פרקי הספר ומושגים שונים בו, מוזיקה אלקטרונית מעולה וכמובן עבודה מחויבת ומלאת השראה של השחקנים, שמפגינים על הבמה מחויבות מטורפת ושחרור עצום, ולוקחים את עצמם לקצה כדי לאפשר לקהל "לפגוש" את היצירה של וולבק באופן הנכון ביותר. התוצאה הסופית היא התרחשות שיש בה חופש עצום והשקעה עצומה, והיא מעניקה לקהל הרגשה של דיאלוג וקרבה גדולה למתרחש על הבמה. בשורה התחתונה זוהי תמונה מדויקת של מה שתיאטרון צריך להיות. לכן גם אחרי ארבע שעות, לא רציתי שההצגה הזאת תיגמר.

יוליוס קיסר - אולם ימק"א 3.6עצמי לא גמור - בית מזי"א, כוריאוגרף ומבצע: קסבייה לה רוי 4.6X-ON - תיאטרון ירושלים 4.6החלקיקים האלמנטריים - תיאטרון ירושלים 5.6

עכבר EXTRA

לעוד כרטיסים במתנה >>

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>