1. במה
  2. הופעות מחול

הרמת מסך 2014: להתראות ריקוד, שלום פרפורמנס

באחד הפסטיבלים האוונגרדיים והאקספרימנטליים ביותר בהיסטוריה של 'הרמת מסך', בלטה לא רק נטיית ליבו של המנהל האמנותי החדש, איציק ג'ולי, אלא גם בחירה כוללת של יוצרים - צעירים כוותיקים, להתרחק מהמחול המודרני המסורתי

הרבה סקרנות עורר השנה פסטיבל הרמת מסך, שהופקד לראשונה בידיו של איציק ג'ולי. ואכן טביעות אצבעותיו של ג'ולי הורגשו לא רק בעבודת האוצרות ובבחירת היצירות, אלא גם בדגשים האמנותיים שהובלטו על ידי הכוריאוגרפים. חלק ניכר מהעבודות כמעט ומחקו את הריקוד כאמנות שיש בה מימד של ביצוע טכני, לעיתים עד כדי החלפה של הרקדנים בילדים או נשים מבוגרות - חסרי ידע ורקע בריקוד. השפעה ברורה של פרפורמנס ופנייה למחקר אינטלקטואלי-ויזואלי נכחו כמעט בכל היצירות, לעיתים ללא עריכה או הידוק מתאימים. בניגוד לשנים עברו הפסטיבל הנוכחי היה מורכב משישה מסכים, ומעבודות ארוכות יותר מהרגיל. בחלק מהמקרים האורך הזה הצדיק את עצמו, אך באחרות נדמה היה שהאופי המחקרי לא עבר מספיק סינונים ועיבודים עד הגיעו לבמה. הרמת מסך - לכל הפרטים

מעומס לגיבוב

הדוגמה המובהקת לכך היא עבודתה של לילך לבנה - Re-Birth, שעסקה, לפי היוצרת, בהתנסות על הבמה. לבנה רצתה לברר את היחסים שבין הגוף והמחשבה, בתרבות שלדבריה משטיחה ומרוקנת את הגוף מעצמו. לצורך כך פנתה היוצרת לאמני גוף אחרים, והגיבה יחד עם הרקדניות שלה לדימויים שהוקרנו על הקיר. הייתה זאת עבודת פרפורמנס פר אקסלנס, אך למרבה הצער כזאת שמוציאה לז'אנר הזה את השם הרע שלו. עירום, תנועה חופשית, הגיגים פסבדו-פילוסופים, קלישאות הקשורות ליחס שבין חומר לצורה - אלה הם רק חלק מהדברים שטופלו בשעה וחצי (כמעט) של עבודה, שהייתה יותר ניסוי מכל דבר אחר, וכאמור ניסוי שכשל. הסוגיות האינטלקטואליות טופלו באופן שטחי, ועומס הדימויים מהם קיבלו המשתתפות השראה לא קיבל פרשנות חדשה או מעוררת מחשבה.עבודתה של תמי ליבוביץ' סבלה גם היא מחוסר היגיון פנימי. "העבודה מעמיסה על עצמה דימויים אייקוניים מתוך פיסות היסטריה והיסטוריה", נכתב בתכנייה, משפט שמתאר רק בלשון המעטה את המתרחש. ליבוביץ' הביאה לבמה כל כך הרבה אלמנטים, חפצים ודימויים, שהעומס הפך במהרה לגיבוב מבלבל, ולא במובן הטוב של המילה. זהו מחול חפצים שהתכוון ככל הנראה לתת תחושה של מחנק, כדי (שוב, לפי התוכניה) לשאול על יחסים בין "מקור וחיקוי, מסוגלות וניסיון, קסם, מדע ואמנות". אלא ששאלות אלה לא בעצם עולות, אלא מסתתרות מאחורי אסופת הדימויים המשונים שלייבוביץ' בחרה, ושאין בהם אפילו אלמנט מטלטל דיו.יותר מדי רעיונות. תמי ליבוביץ (צילום: גדי דגון) בלי גימיקים

כאמור, בפסטיבל הוצגו שתי עבודות שהשתמשו ב"אנשים אמיתיים" במקום רקדנים. המופע של  גלית ליס עסק ביקש לחקור דרך המשתתפות בו (נשים מבוגרות, שלמעט אחת חסרות רקע בריקוד מקצועי) את מעמדו של הגוף-הנשי-המבוגר. פרמיס שכזה, סכנה שיהפוך לגימיק או להבדיל ליצירה סנטימנטלית. ליס הצליחה לחמוק משני הבורות האלה, בזכות הרבה מאוד יצירתיות, ובעיקר הודות למקום שנתנה ל"רקדניות" שלה. תחילתה של העבודה בהליכה מעגלית של כל המשתתפות, כל אחת במהירות אחרת. במבט ראשון נראה כאילו הן צועדות או רצות בפארק, כמו הרבה נשים שמתעמלות יום יום. לאט לאט מתחילים להירקם יחסים ביניהן, ונבחנים גם הקשרים בין אישה אחת לקבוצה, קשרים שיש בהם אהבה, קנאה, חברות והשראה. ליס השתמשה בהרבה הומור, בין היתר בהכנסה של סוכריות עטופות בניילון מרשרש, אלמנט המוכר לרבים מאולמות התיאטרון. כאן הסוכריות עוברות מטאמורפוזה – מאלמנט שמפריע במרחב הציבורי (אולי קצת כמו נשים מבוגרות, שהתרבות מבקשת להזיז מהפריים), לייצוג האופן שבו נשים נדרשות לבלוע ולהכיל הכל – עד למשענת מתוקה וחצופה לבטא את עצמן. שני גרנות ונבו רומנו בחרו גם הם לוותר על "רקדנים אמיתיים" והעלו על הבמה קבוצת ילדים. "כי מה" היא עבודה בתנועה, שמשלבת אלמנטים ומשחקים מעולם הילדות, מתיקה ומציבה אותם מחדש בתוך מרחב יצירתי. הילדים משחקים בפלאפונים, והצלילים המתכתיים מתערבבים זה בזה; בהמשך הם מפריחים בועות סבון, משחקים בקליעה למטרה ואפילו בתופסת. מפעם לפעם גולשת העבודה לקיטש, אך גם ברגעים אלה הצליחו היוצרים לשמור על מידה נכונה של אירוניה ומודעות עצמית. גרנות ורומנו בחרו ילדים שונים זה מזה, שייצגו כל אחד טיפוס אחר: מבוישת, חולמנית, מעופף, מנהיג וכן הלאה. המרקם האנושי הזה שמר על עניין לאורך כל העובדה, שלא הייתה מלווה במוזיקה בכלל.ליהוק נכון. שני גרנות ונבו רומנו (צילום: גדי דגון)הגוף הוא חומר גלם העבודות הטובות לדעתי בפסטיבל הצטיינו בעיקר בגלל הצניעות של היוצרות שלהן, והעמדתן את הגוף כחומר גלם חשוף, שהריקוד נוצר מתוכו ומתפרק אליו חזרה ללא הרף. בעבודתה של ענת גריגוריו עומדת היוצרת גב אל גב עם רקדנית נוספת (תמר לם), במעגל שיצרו מנורות ניאון וכיסאות של הקהל. הן מתחילות לרטוט ולרעוד, בהתחלה בעדינות, ובהמשך בהרבה סערה ובפראות. תנועת הרטט הבסיסית היא חומר הגלם שאיתו עובדת הכוריאוגרפית. ביצירה, שנקראת "חיות על הסף", בחרה גריגוריו להותיר את חומר הגלם שלה כמעט בלתי מעובד, ולהוביל את עצמה, לם והצופים דרך כל מצבי הרטט של הגוף הנשי – שמחה, אהבה, לידה, עונג, כאב, פחד, התכנסות ועוד ועוד. המוזיקה נותרת כפתיח של סרט מתח, רגע לפני שהפצצה נופלת או שהכדור נורה. וכך, בתנועה אינטנסיבית, מטרידה לעיתים וחסרת התחנפות, גריגוריו מגלמת היטב את כותרת יצירתה."לימינאלט'ה של ענת גריגוריו" יצירת מחול מתוך פסטיבל "הרמת מסך 2014" (צילום: גדי דגון)עבודתה של מירב כהן, באגים, עסקה במערכת היחסים בין הגוף האנושי ובין המכונות שמקיפות אותו, ושבמידה רבה משתלטות עליו. כהן בחרה לרקוד בסולו שיצרה, וביקשה לגלם את שני הקצוות – המכני והאנושי באמצעות גופה שלה. המפגש בא לידי ביטוי בעיקר במפגש בין המוזיקה המתוכנתת והאלקטרונית מאוד, לבין הגוף והתנועה הכמעט-חייתית של כהן. בחלקה הראשון של העבודה הוסיפה לקונטרסט הזה גם הבמה החשופה והמוארת, שיצרה תחושה של ניכור מצד אחד, ושל גוף עירום כמעט מצד שני. כהן הצליחה לבטא את שם היצירה, "באגים", גם מעולם המחשבים והטכנולוגיה וגם במשמעותה המקורית – כחרקים, שחיים על ובתוך האדמה.

גם איריס ארז העמידה במרכז היצירה שלה את סוגיית החיים האנושיים בעידן המודרני, עידן שלפי דבריה מתיך ומבלבל בין הפרטי והציבורי. איילה פרנקל ואופיר יודילביץ', מגלמים זוג אוהבים (אולי אפילו זוג נשוי), שמחפשים את עצמם בתוך עולם של קלישאות על זוגיות ורומנטיקה. אלה מגולמות גם בדיאלוגים משעשעים (על ג'חנון בשבת), וגם בקטעי ריקודים סלוניים, שאמורים לפי כללי התרבות, לבטא ולייצר תשוקה. בשיתוף אמן המדיה דניאל לנדאו ארז הצליחה לייצר תמיד כמה ממדים של תנועה על הבמה, ובכך גם כמה ממדים של דיבור על אהבה וזוגיות. זוהי עבודה נפלאה ומלאה ברגישות, אם כי הייתה סבלה לעיתים מבעיית עריכה, והייתה יכולה להיות קצרה ב-10 דקות.

מלא ברגישות. עבודה של איריס ארז (צילום: גדי דגון) 

הפער בין אומץ וחדשנות לבין פוזה וניתוק מתנשא אינו גדול, בעיקר כשמדובר במחול. בפסטיבל הנוכחי נסגר הפער הזה יותר מפעם אחת, וחלק מהעבודות נראו כמו משהו שלא תורגם כראוי מרעיון להופעה. ככלל, מדובר באחד הפסטיבלים האוונגרדיים והאקספרימנטליים ביותר בהיסטוריה של 'הרמת מסך', מה שבא ללמד לא רק על נטיותיו של ג'ולי, אלא גם על בחירה כוללת של יוצרים - צעירים כוותיקים, להתרחק מהמחול המודרני המסורתי.  

הרמת מסך - 14-22.11, מרכז סוזן דלל, תל אביב

עכבר EXTRA

לעוד כרטיסים במתנה >>

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>