1. במה
  2. כתבות

השחקנית: נטע שפיגלמן לא מפסיקה לככב בתיאטרון

בתיאטרון צה"ל היא סירבה פקודה כדי לא להשתתף בהצגה לא טובה, בבית הספר למשחק שרצתה אמרו לה לא ועל העבודה שלה כיום היא אפילו לא העזה לחלום. אז איך הדברים בכל זאת הסתדרו לנטע שפיגלמן?

נטע שפיגלמן
רציתי להיות ערה וחדה. נטע שפיגלמן צילום: איריס נשר

נטע שפיגלמן היא מסוג השחקניות שאתם כנראה לא יודעים עליהן הרבה. לא מכיוון שהיא חדשה בתחום, להפך – היא בעלת רקע עשיר וחיפוש שמה יניב לכם רשימה מכובדת בהחלט של הצגות, סרטים וסדרות בהם השתתפה. אז איך זה שלא יודעים עליה כלום? "כשמראיינים אותי אני מעדיפה לדבר על התפקידים והיצירה", היא מספרת, ימים ספורים לפני עליית הצגה חדשה בהשתתפותה, "קיץ במריאנבד" בתיאטרון גשר. "נדמה לי שכשאתה מתראיין אתה רוצה לומר דברים בעלי טעם ולא לספר את קורות חייך, דבר שיש בו ריח צהוב יותר. אני כן חושבת שיש מה לומר על יוצר ועל חייו האישיים, פשוט כי בסופו של דבר הם מתבטאים ביצירה שלו".

» עכבר במה
» לוח הצגות 

» קיץ במריאנבד - לכל הפרטים

נטע שפיגלמן בהצגה "אליס"
הרגשה גורלית. "אליס" צילום: דניאל קמינסקי

אז על חייה האישיים היא מעדיפה אמנם לדבר באמצעות היצירות, אבל למרבה המזל יש מספיק מאלה. שפיגלמן בת ה-34 היא שחקנית עובדת מאז עזבה את כתלי הסטודיו למשחק של יורם לווינשטיין. בשנים האחרונות היא שיחקה בין היתר בהצגות "הנפש הטובה מסצ'ואן", "טרטיף" ו"החיים בשלוש גרסאות". עוד לפני כל אלה, היא למדה בחוג לתיאטרון בבית הספר, שירתה בתיאטרון צה"ל ואפילו כשעבדה בתור נערה – בחרה לעשות זאת במוקד המכירות של תיאטרון החאן. הצגות או לא להיות.

איך בכלל הגעת לעולם המשחק?
"אני לא ממש יודעת. מאז שאני זוכרת את עצמי כילדה פשוט חלמתי להיות שחקנית. לא בפסטיגלים, אלא שחקנית בתיאטרון. הייתי לובשת את כל החצאיות של אמא שלי וממציאה סוג של קרינולינה תקופתית (שמלה – ד.ש). זה משהו שתמיד ידעתי שאעשה ולשמחתי גם המציאות חייכה אליי".

המציאות הסתירה את חיוכה לתקופה כשבגיל 18 התגייסה שפיגלמן לתיאטרון צה"ל. "זה התחיל כחוויה מדהימה", היא נזכרת "עברתי מבחנים, היו המון מתחרים וכל הזמן אמרו שצריך פרוטקציה ושאין לי סיכוי להתקבל, אכך שכשהתקבלתי הרגשתי כמו סופרמן - עשיתי את הלא יאמן! לצערי החוויה עצמה הייתה בסופו של דבר ממש עלובה – במהלך כל השירות לא שיחקתי. ניסינו להרים הצגה בעצמנו, אבל זה לא יצא לפועל. פעם במהלך השירות שלחו אותי לעשות אודישן להצגה. הייתי אידיאליסטית מאוד באותה תקופה וחשבתי שההצגה לא מספיק ראויה וסירבתי, אבל אז ציוו עליי בפקודה לעשות את האודישן. כמובן שעשיתי שם קטע שלם, כי איך אפשר לאלץ אמן לעשות את האמנות שלו, ממש הייתי צ'ה גווארה (צוחקת). בסוף לא השתתפתי בהפקה הזאת. יצאתי מהשירות צמאה ורעבה מאוד להתחיל לשחק".

מה את זוכרת מתקופת בית הספר למשחק? קראתי שחווית אכזבה בתחילת הדרך
"הייתי בטוחה שהמקום שלי ההוא בבית הספר של ניסן נתיב, אבל לא התקבלתי. זה היה משבר נוראי עבורי. לשמחתי אחרי כמה שנים, ניסן הגיע לראות את 'יאקיש ופופצ'ה' בגשר ואמר שגם הוא טועה לפעמים". 

שפיגלמן לא וויתרה כמובן והתקבלה ללימודים בבית ספר אחר: "בדיעבד אחרי כמה חודשים אצל יורם לוינשטיין הבנתי שזה המקום הנכון עבורי", היא מספרת. היא למדה בבית הספר לפני כעשור, במחזור שכלל שמות כמו ורד פלדמן יעקב זדה ("פאודה") ונעה קולר ("לעבור את הקיר"), אותה היא מגדירה גם היום "כמו אחות". הרגעים שזכורים לה במיוחד היו השיעורים עם מנהל בית הספר עצמו: "בשיעורים האלה כל אחד היה המציג מונולוג ושאר הכיתה הייתה יושבת וצופה. במשך שנה היה לי כיסא קבוע מימינו של יורם כי התרגשתי מאוד ממה שהוא לימד ורציתי להיות ערה וחדה ולספוג הכל. הוא היה אולי המורה הכי גדול שלי אז".

המון שחקנים הולכים מעט לאיבוד אחרי לימודי המשחק שלהם ואת נכנסת די מהר לתיאטרון גשר. איך את מסבירה את זה?
"היה לי מזל גדול לסיים את הלימודים ולא להיות אבודה לרגע אחד, אלא להתחיל מיד חזרות בתיאטרון רפרטוארי. כשלמדתי משחק ידעתי שמתישהו אצא לעולם הגדול וראיתי את עצמי מתחילה להשתתף בכל מיני הפקות פרינג', אולי מקימה קבוצת תיאטרון. על תיאטרון גשר אפילו לא העזתי לחלום, זה היה בעיניי הפסגה. בשנה ג' השתתפתי בהצגה שבה יבגני אריה ולנה קריינדלין (במאי ומנכ"לית תיאטרון גשר – ד.ש) ישבו בקהל ופשוט התפללתי שהם יזהו וירגישו אותי. כנראה שתפילותיי נענו".

ד"ש מסין

המחזה "קיץ במריאנבד" שעולה בימים אלה בתיאטרון מבוסס על ספר שכתב שלום עליכם, שאותו עיבדה למחזה נגה אשכנזי. הספר מציג חלופת מכתבים בין יהודים בוורשה לאהוביהם שנסעו לעיירת מרפא, אלא שלמעשה רובם משתמשים בנסיעה כתירוץ בלבד – אחת למעשה נוסעת עם בנותיה כדי למצוא שידוך, אחר נסע רק כדי להימלט מאשתו ההרה (אותה מגלמת שפיגלמן) וכן הלאה. 

נטע שפיגלמן ב"כפר"
חלמתי להיות שחקנית. "כפר" צילום: דניאל קמינסקי

"כשמישהו שנמצא בזוגיות נוסע רחוק ואין דרך לדעת מה הוא עושה שם, המחשבות רצות בראש של בן הזוג", אומרת שפיגלמן. "בעיניי זה מודרני בטירוף כי היום צריך בסך הכל איזו תמונה בפייסבוק או באינסטגרם עם מישהו או עם משהו, כדי שבן הזוג שנשאר מאחור פשוט יאבד את שפיות דעתו".

אגב שפיות, איפה תפסתי אותך?
"אני במרתפי גשר. לקראת עליית ההצגה הכל נהיה אינטנסיבי בי יותר ואנחנו נמצאים כאן המון. יש הרגשה גורלית מאוד שמי שלא עבד בתיאטרון לא יכול להבין. אנחנו אמנם לא עוסקים כאן בחיי אדם, ובכל זאת יש הרגשה שאפשר להיות כאן כל היום וכל הלילה". 

איך זה באמת לעבוד בתיאטרון שיש בו להקת שחקנים קבועה ולא מתחלפת? פעם אחד השחקנים הוא בן זוגך ולמחרת אויב
"העובדה שיש לנו להקה אמיתית, קטנה ומצומצמת, היא יתרון גדול. היית מצפה שבתוך להקה כזאת יהיה לפחות מישהו אחד שלא אסבול, אבל לא – אין כזה. האנשים כאן כל כך אינטליגנטים וטובים ונחמדים ואני אוהבת אותם מאוד. בקבוצה הזאת קיימים אלמנטים של משפחה, מה שמאפשר המון אינטימיות על הבמה, ואני מאמינה שהקהל מרגיש את זה".

נטע שפיגלמן ב"קדוש מעונה"
לדבר באמצעות היצירות. "קדוש מעונה" צילום: רדי רובינשטיין

לאחרונה טסת החברים האלה לסין במסגרת ההצגה "כפר" של התיאטרון. איך הייתה החוויה עבורך? 
"זאת הפעם שנייה שבה אנחנו נוסעים לסין עם ההצגה הזאת ופעם רביעית בה אנחנו מופיעים בסין בכלל. אני לא יודעת למה, אבל יש איזשהו חיבור קוסמי בינינו לבין סין. זאת הייתה נסיעה של כמעט חודש, הופענו בבייג'ינג, שנחגאי, וגואנגג'ואו והאמת שהיה אקזוטי מאוד. להופיע מול קהל שבעיקר קורא את התרגום ועדיין מבין את ההצגה וצוחק במקומות הנכונים, רק מוכיח את הכוח של התיאטרון שמצליח לגעת גם במקומות רחוקים".

קצת חיים אישיים

זאת הייתה שנה שבה ראינו את שפיגלמן שוב ושוב. בתיאטרון היא כיכבה בין היתר בהצגות "אליס", "קדוש מעונה" ו"בזעיר אנפין", בטלוויזיה הופיעה בדרמה "אורי ואלה" וגם על המסך הגדול היא כיכבה בתפקיד ראשי בסרט "נדיה – שם זמני". בסרט מגלמת תפקיד מורכב למדי של כוריאוגרפית בשם מאיה שמסתירה את העובדה כי נולדה למשפחה מוסלמית במזרח ירושלים.  

"זה היה תפקיד מאתגר מאוד", היא מספרת. "מצד אחד שיחקתי נערה ערבייה בת 20 ולמדתי סצנות בערבית, ומצד שני ישבתי בחזרות של בת שבע, ראיינתי כוריאוגרפים וחיפשתי רקדניות מוצא מוסלמים. זה גרם לי לשאול את עצמי שאלות על נושא הזהות. מה יקבע מי אתה – הזהות החיצונית? האהבה שלך? האם אפשר בכלל לשלוט בזה או שתמיד יהיה משהו מבחוץ שישפיע? במהלך העבודה גם גיליתי שהתסריט מבוסס על סיפורים אמיתיים, יש בארץ אזרחים ערבים ואחרים שחיים בזהות בדויה כי הזהות שניתנה להם מגבילה אותם". 

לסיום, מה החלום הגדול שלך? בין אם זה בקריירה ובין אם בחיים האישיים 
"מרגיש לי קצת מוזר לדבר על החיים האישיים. אני כן יכולה לספר על עצמי שאני לא נשואה ואין לי ילדים. האמת שאני גרושה, למרות שאני מרגישה יותר רווקה. אבל כן, התחתנתי כמו בספרים. היה לי כיף להתחתן עם גבר שאהבתי מאוד, הספקתי גם להתגרש ממנו, וזהו. החלום הכי גדול שלי הוא להגשים את היצירה שלי – יש משהו שאני כותבת בשנה האחרונה והוא בשלבים ראשוניים. אני חולמת איך היצירה הזאת מתפתחת ומוצאת בית ושותפים טובים, הזיווגים האלה הם הדבר הכי מרגיש שיש, כמו אהבה. וכן, אני מאחלת לעצמי גם אהבה גדולה מאוד (צוחקת)". 

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>