1. במה
  2. כתבות

בין אריאל לרומי אבולעפיה: המאבק על הזכות להחרים

המלחמה הגדולה של האמנים בישראל היא לא רק על הזכות להחרים, אלא על הזכות לתמוך במי שרוצה להחרים. יובל בן עמי התיישב מול המצלמה של רומי אבולעפיה, ולא הסכים לשתוק

יש לי סימפטיה לאנשים שמחרימים בתל אביב. למעשה מאיר וילטיר, רונה קינן, דוד טרטקובר, אלכס ליבק, יוסי פולק ויתר האמנים שהתגייסו למאבק בחוק החרם לא החרימו למיטב ידיעתי איש, ואפילו לא תמכו במטילי חרם, הם בסך הכל התייצבו לתמוך בזכותנו לתמוך במטילי חרם. זוהי זכות מוזרה למדי, טריוויאלית מצד אחד ומנגד מתגלגלת על הלשון כבדיחה מרירה. אולי רק לאמנים יש דמיון די מפותח להתמודד בכלל עם צרה מגוחכת שכזאת.

טוענים בעד החוק מרבים להסביר שחרמות אינן כלי לגיטימי לפתרון בעיות. לפני ימים ספורים ציטט שר החינוך במאמר שפורסם באתר הבית שלו את בתו דניאלה. "להחרים זה להתעלם," אמרה הבת, "זאת בטח לא דרך לפתור דברים. זה ילדותי". סער מציג את דניאלה עצמה במאמר כמי שמטילה חרם נגדי על אלביס קוסטלו, שביטל בשנה החולפת את הופעתו בארץ מסיבות פוליטיות, ומסרבת להאזין לו. איזה אבסורד.

האם החרם של דניאלה לא ילדותי? הוא ילדותי. גם סתימת פיות לאזרחי מדינת ישראל היא ילדותית. יותר מכל: הכיבוש, שנגדו יוצאים מחרימי ישראל בתחומי התרבות, האקדמיה והמסחר, הוא ילדותי בתכלית. אבל לאלה המבקשים לגונן עליו בכל מחיר, נוח לקרוא לנאבקים בו אינפנטיליים ולהשתמש באינפנטיליות לכאורה, כתירוץ לחבלה חמורה ומעוגנת בחוק בחופש הביטוי.

זו חבלה שכבר אושרה בקריאה ראשונה בכנסת. היא תפגע בין היתר במחרימי היכל התרבות באריאל, בישראלים השותפים להקמת העיר הפלסטינית ראוובי, שהתחייבו לא להשתמש במוצרי ההתנחלויות, לא מוצרי ישראל, מוצרי ההתנחלויות. מדינה שמונעת מאזרחיה פעילות מחאה לגיטימית ובלתי אלימה היא מדינה שיש לזעום כלפיה ולהוכיח אותה, לשתוק כלפיה ולבקר אותה בקול. זאת לא ילדותיות. זוהי בגרות.ויזלטיר מדבר (מתוך חומר הגלם שצולם עבור הסרט):

האמנים היוצאים נגד חוק החרם לא קונים את הפטפוטים הזולים, שנועדו לבלבל את הציבור הישראלי ולשכנע אותו שפגיעה בחירויותיו משרתת אותו. משום כך הצטרפתי אליהם, לא כאמן אלא כניצב. ישבתי מול מצלמתה של רומי אבולעפיה ואמרתי את המלים "כן, נמשיך להתנגד לכיבוש". אילו ניתן לי להוסיף משפט, הייתי אומר: תודה לך אלביס קוסטלו, שתרמת ליצירת שיח בישראל, אנחנו נמשיך ונשתדל לשמור שהשיח הזה, גם כשהוא נוגע בחירויותינו יתמקד בנושא עצמו: גזילה נפשעת ואלימה של חירויות עם אחר, שאינה מסתיימת מזה עשרות שנים.

בסרט "פרסונה" של אינגמר ברגמן מחליטה שחקנית לחדול מן המונולוג שלה בעודה ניצבת מול קהל. היא פשוט משתתקת, והדבר מעורר שערוריה. אמנים התגייסו לקמפיין מתוך הבנה שלאי-היצירה יש כח משל עצמו ולכן ערכם של חרמות רב. לאלה היוצרים כאן אין את היכולת להביע עמדה באמצעות שתיקה, הם אינם מסוגלים להחרים את הקהל הישראלי שהוא קהלם. לכן, כששתיקה באה ונכפית עליהם באמצעות חוק, הם יודעים שכולנו בסכנה ופותחים את הפה.

עכשיו הגיע הזמן לפתוח אותו באמת, להכניס את המחאה ליצירות עצמן וליצור מתוך הכעס ללא פחד, לא "לפני שיהיה מאוחר מדי", אלא כי אולי כבר מאוחר מדי. יתכן שישראל תשכיל לגונן על אוצר הדמוקרטיה שלה ותשים קץ לבזיון, אבל יתכן גם שעל היצירות שנפיק היום נאלץ לתת דין וחשבון בעידן מדורדר עוד יותר. בדיוק משום כך הן חייבות להיווצר.

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>