1. לילה
  2. עכבר סוף שבוע

על עכברים ואנשים: עורך עכבר העיר נפרד מהעיתון

אפשר היה להמשיך להחיות את העכבר הזה: לוותר על כותבים יקרים, לצמצם תכנים, להוריד את כמות העמודים ולפתוח רגליים לתוכן שיווקי, אבל זה לא היה יכול להתקיים כאן. בלי חופש אין כיף, ובלי כיף כל העסק הזה לא שווה לנו. פרידה אחרונה

1. אנחנו באים לפה כל בוקר. טוב, זה לא באמת כל בוקר, אלא רק שלוש פעמים בשבוע פלוס ביקור צהריים חטוף בחמישי. למען האמת, זה גם אף פעם לא ממש בוקר. בהתחלה יש כאן שקט מסוים. שקט של אנשים שהבוקר, מאוחר ככל שיהיה, לא מיטיב עמם. השקט הזה מופר לאטו על ידי תהיות מוזרות ותלונות יצירתיות על החיים האלה. זה בעיקר משעשע נורא. כשמתעייפים מכל זה (וזה קורה די מהר) משתלט כאן הרעב, ועמו מגיעה החדווה שמלווה את הדיונים סביב הזמנת ארוחת הצהריים. אחרי האוכל מתחילה הידרדרות הדרגתית שבסופה כולם כאן מאבדים את זה. כשזה קורה, הכל פה נהפך לפריק שואו מופלא. כיף להביט בתהליך הזה מבעד לדלת המשרד. עוד יותר כיף להיות חלק מהדבר הזה.

2. לדבר הזה קוראים עיתון. בשביל אנשים שעובדים בעיתון, תהליך העבודה חשוב בהרבה מהתוצאה הסופית. למען האמת, ברגע שהעיתון נשלח לדפוס הוא מפסיק לעניין אותנו. אנחנו כאן בעיקר בשביל התהליך. בשלב מסוים אתה מבין שאם משהו מהתהליך הזה יקרין החוצה, גם הקוראים יחושו בזה. אני עובד בעיתונים כבר 15 שנה בגלל התהליך הזה. פעם חשבתי שככה זה בכל עיתון ובכל מערכת. שזה הקטע. פוגשים טיפוסים מופרכים, לא מפסיקים לצחוק ולעשות שטויות, ומתוך כל הברדק הנפלא הזה יוצא בדרך פלא משהו שאנשים משום מה קוראים (ומישהו עוד טורח לשלם לנו על זה כסף). אחרי כמה גיחות אל מחוץ לרשת שוקן הבנתי שזה לא ממש מתנהל ככה בכל מקום. גיליתי שיש תקשורת אחרת. שיש מערכות שנראות ומתנהגות כמו מקום עבודה נורמלי, פחות או יותר. אלה היו גיחות קצרות, פשוט כי אין מחיר לחופש. עכבר העיר - גיליון אחרון:» איתמר הנדלמן סמית: איש אינו מזיל דמעה על עיתון שנסגר» דנה שוופי: עכבר העיר זוחל חזרה אל הכפר» קליה מור: שני אלבומים ופרידה» יובל בן עמי: ירידת המסך על הצגת "העיתונות העברית"» קובי ניב: "עיתונות זה לא מקצוע"

3. לא היה פשוט לייצר פה את החופש הזה, בקומת ההנהלה של עיתון "הארץ". זה מקום של אנשים חושבים, של אנשים חשובים, של אנשים עובדים. מקום של כובד ראש, הרבה כובד ראש. אבל מאחורי הדלת של ה"עכבר" נולדה אנומליה. ג'ונגל בווילה. כשחלק מאנשי "הארץ" זיהו את העניין והחלו לעלות לכאן לרגל, הבנתי שזה עובד. כשהם התחילו לבקש להופיע בעיתון, ידעתי שעלו עלינו.

4. יש תפקיד מוזר לעורכי עיתונים בעת הזאת. הוא פחות קשור לתוכן. נהפכנו מאנשי וורד לאנשי אקסל. ישיבות, תקציבים, תוכניות מגירה, כשהמטרה ידועה וגם הסוף די ברור. בשלב מסוים הבנתי שהתפקיד העיקרי שלי בכל הסיפור הזה הוא שכל הדיבורים והאקסלים יישארו מחוץ לדלת של הג'ונגל המופלא שלנו. גם אם קשה לשמור בבטן, גם אם לפעמים זה עושה אותך חולה. אבל אין לך ברירה. אתה יודע שאחרת גם כאן יפסיק להיות שמח, שהכיף עשוי להיגמר באחת.

5. בשבוע שעבר, בלונדון, הבנתי שזה נגמר. "טיים אאוט לונדון" היה ההשראה להקמת "עכבר העיר". זה היה מוצר פרינט מפואר עם גיליונות של 200 עמודים ויותר. התנ"ך של לונדון ושל מדריכי התרבות והפנאי בעולם, מגזין שמכר מאות אלפי עותקים. עכשיו הוא מחולק שם חינם, בגרסה חיוורת של 64 עמודים נטולי תוכן אמיתי ועם עמוד שער שהוא פרסומת לחברה סלולרית. הסתכלתי על הסטנד העצוב שבו הוא מונח, התבוננתי באלפי העוברים ושבים. איש לא טרח לקחת גיליון. התיירים עברו לאפליקציות, המקומיים כבר מזמן עולים לטיוב עם אייפד צמוד.

6. אפשר היה להמשיך להחיות את העכבר הזה. לעשות את מה שחלק מהמתחרים עושים וייאלצו להמשיך לעשות. לוותר על כותבים יקרים, לצמצם תכנים, להדפיס מעט, להוריד את כמות העמודים ולפתוח רגליים לתוכן שיווקי. אבל זה לא יכול להתקיים כאן. לא אצלנו, לא איתנו. אנחנו לא עשויים מהחומרים שיכתבו המלצה מערכתית על מכוניות של מפרסמים, ולא מסוגלים לוותר על האופציה להגיד מדי פעם לאיזו יחצנית מתישהו שפשוט תלך להזדיין. בלי חופש אין כיף. ובלי כיף כל העסק הזה לא שווה לנו.

7. עכשיו אמורים להפוך רגשות למילים. לתאר איזו לחלוחית שמתגנבת לזווית העין. לכתוב על תחושת הגעגוע שמתחילה לקבל ממשות. מותגים לא נכנסים לך ללב, אנשים דווקא כן. אפשר להיות בטוחים שהם גם יישארו שם. מילים אחרות יחכו במקומות אחרים.

 

יאללה, היינו. עכבר העיר (צילום: אורית פניני)

תגיות

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>