1. לילה
  2. עכבר סוף שבוע

קצר בתקשורת: האופניים הלאומניים של עיריית תל אביב

וגם: הזכייניות מוכרות לנו את שנות ה-90 בעיבוד ישראלי, משרד החינוך מוכר לנו מסר כאילו-חינוכי וג'ק ניקולסון לא צריך למכור שום דבר - התשובות לשאלות הבוערות של השבוע

בין הישרדות VIP לפסטיבל ישראל, בדרך להופעה של אפרת גוש או בחזרה מהמסעדה החדשה של עומר מילר, משערוריות מתוקשרות עד לתערוכה במוזיאון ארץ ישראל - השבוע התרבותי מעלה על פני השטח שאלות בוערות. "קצר בתקשורת" הוא טור שבועי שיעזור לכם להיזכר בכל מה שרציתם לשאול, ולקבל את כל התשובות. והשבוע: מי מכריח אותנו להניף את דגל ישראל? ולמה בעצם זה כל כך נורא? מי באמת אשם בהתפרעות התלמידים במהלך ההצגה "גטו"? איך הורסים לנו את הסדרות של הילדות? ומי חושב שג'ק ניקולסון בן זונה?.ראש בראש: להניף או לא להניף את דגל ישראל?שגרירה בעל כורחי השבוע כשקיבלתי את עיתון הארץ, קבלתי אתו מתנה נוספת - דגל ישראל. אחרי שסיימתי להתעצבן הבנתי שבעצם אין באמת על מה לכעוס, אם אני לא רוצה להשתמש בדגל הזה, אני ממש לא חייבת. במקביל נזכרתי בעצב איך כשהייתי קטנה אמא שלי נתנה לי לעזור לה כשהייתה תולה דגל במרפסת, ואני התנדבתי בשמחה רבה. ואולי בגלל זיכרונות הילדות הנעימים, קשה לי שבעתיים להרגיש שהדגל הזה מסמל מדינה שפועלת כנגד רבים מעקרונותיי.

אבל זה לא הדיון, או ליתר דיוק, זה רק חלק ממנו. הזכות להתנגד לסמלי המדינה היא חלק בסיסי מחופש הביטוי, והדרישה להזדהות איתם היא כפייה לכל דבר. לכן הופתעתי לגלות שעל התל-אופן - האופניים הירוקים של תל אביב - הותקנו דגלי ישראל. פירושו של דבר שעיריית תל אביב מכריחה את מי שמשתמש באופניים האלה להניף ברחבי העיר את דגל המדינה, והופכת אותו בעל כורחו לשגריר מדינת ישראל. ואם - לא עלינו - אותו משתמש הוא ערבי תושב יפו שלא מעוניין לעשות זאת, תייר או עובד זר או סתם אדם שלא רוצה לנפנף בדגל ישראל, למה בעצם עיריית תל אביב מכריחה אותו?

אז נכון, מדובר ביום העצמאות, חג שחוגגים פעם אחת בשנה, אז מה הבעיה שהעירייה תקשט את העיר, ואת האופניים יחד אתה? האמת? באמת זכותה. אבל להשתמש באופניים, שהם כלי תחבורה ניטרלי, כדי לנופף בדגל ישראל ברחבי העיר, גורם לכל מי שרוכב עליהם להיראות כאילו הוא מסכים עם מה שהדגל מייצג. כך הופכת העירייה כל רוכב אופניים ללאומני.

אף אחד לא יכול להחליט בשבילי (או בשביל כל אחד אחר לצורך העניין) מהם הסמלים שאני מסכימה לשאת או לייצג. רק לצורך המחשה, איך הייתם מרגישים אם בשבוע הגאווה עיריית תל אביב הייתה מקשטת את האופניים בדגלי גאווה? האם כל התושבים המשתתפים בשירות היו מרגישים בנוח? אם יש משהו שאני כן מזדהה איתו בחג הזה, הוא השאיפה לעצמאות. אולי כדאי שהמדינה תאפשר לתושביה להיות עצמאים, ולבחור את הדגל שלהם. (גלית זינגר)

בקרוב עם צפצפה ששרה התקווה. התל אופן (צילום: גלית זינגר)תנו לדגל יד

אז לכבוד יום העצמאות נטעה עיריית תל אביב דגלי ישראל על האופניים הירוקים. אז מה? קודם כל, קצת פרופורציות: מדובר על תוקף של פחות משבוע. אזרח שלא מרגיש סנטימנט מיוחד לדגל יכול לוותר על השימוש במותרות המוניציפאליות של ישראל, מאופניים ירוקים ועד ההופעות החגיגיות בבימות הערים, שככל הנראה יקושטו בכל הסמלים המדיניים האפשריים.

ישראל, עם כל בעיותיה הפוליטיות, האובדן והמיסים היקרים, משמשת גם בית ותרבות לאזרחיה, ויותר מהכל, משמשת ההגדרה העצמית של ילידיה - יהודים, ערבים וילדי עובדים זרים כאחד. לצאת כנגד "כפיית הדגלים" היא הערכה גסה מאוד של המציאות. בסווינג השנתי ומרטיט הלבבות של יום הזיכרון פוגש את יום העצמאות, לא מפריע (לי, בכל אופן) לראות את המרצ'נדייז של ישראל מתנוססים על אופניים או מכוניות, מציצים אליי מהעיתון, או נוחתים על ראשי בצורת פטיש. להפך. מה גם, שאם אבחר להתעלם מכך, מגוריי כאן בכל מקרה הופכים אותי למשתתפת פעילה בשימון המכונה שנקראת מדינת ישראל. אני חוגגת את מה שהשתנה ואת מה שעוד ניתן לשנות, ובעיני, זו המשמעות שנוצר בתוכו הדגל. (ספיר יעקב)מחוץ ל"גטו": מי באמת מבזה את השואה?

ביום שני הרשת געשה ורעשה בגלל קבוצת תלמידים שעשתה בלגן בהצגה "גטו". "חרפה שצורבת את הלב", אמר שר החינוך; "אני נעלב ומתבייש" אמר השחקן עודד ליאופולד. צודקים, זאת באמת חרפה, ובושה ועלבון. רק שזאת לא הפעם הראשונה, ולמרבה הצער גם לא הפעם האחרונה. התנהגותם של אותם תלמידים באולם משקפת התנהגות כללית שלנו, הישראלים - מצד אחד לשואה ולזיכרון שלה ומצד שני לתיאטרון ולערך שלו. נכון, כולנו יודעים לקרוא יפה בטקסי בית הספר, אבל כחברה אנחנו בוחרים שוב ושוב ממשלות שמעדיפות את חברתם של בעלי ההון מאשר את רווחתם של ניצולי השואה. ממשלות שמעדיפות להשקיע במלחמות על פני תרבות. לא צריך תואר ראשון כדי להבין את זה, ואותם תלמידים, חצופים ככל שיהיו, בסך הכל מתרגלים את מה שלימדו אותם. הם גם התלמידים שאחר כך צוחקים בצפירה - לא כי הם רעי לב, אלא כי ההתעמתות עם השואה דרך עיניו של הממסד יכולה להיות לפעמים מביכה.

היה מי שהציע השבוע שהתלמידים הסוררים ישלחו לעזור לניצולי שואה. יוזמה יפה. כמה חבל שהיא עולה רק אחרי ביזיון שכזה, ולא כיוזמה רחבה של משרד החינוך. אחרי הכל, ניצולי השואה זקוקים לעזרה גם מתלמידים שלא מפריעים בהצגות. 

לפני כמה שבועות ראיתי את "משחקי הרעב", הסרט שבמרכזו ריאלטי בו מתחרים בני נוער זה עם זו עד המוות. עבור הילדים שישבו באולם הרג של בני נוער היה בסך הכל המשך לתוכניות "המציאות" האחרות שהם רואים. כשהמוות הופך לעוד מהלך אסטרטגי במשחק, וכשהתיאטרון הוא הזדמנות לפרוק קצת מתח - אז כמה פושטקים שעושים "בלגן" בהצגה של הקאמרי הם באמת לא העניין. במקום להזדעזע עד עמקי נשמתנו, ולהפוך את אותם תלמידים לשעירים לעזעזאל כדאי לבדוק מה עומד מאחורי ההתפרעות הזאת. (טל לוין) נזכרו להזדעזע. איתי טיראן ואניה בוקשטיין ב"גטו" (צילום: ז'ראר אלון)

תנו לזכור בשקט אין לי מושג איך התקבלה, אי אז בשנות ה-90, הסדרה "נשואים פלוס". מעולם לא בדקתי מה חשבו המבקרים על המשחק של קודי (סשה מיטשל) ב"אבא חורג אמא חורגת", וגם לא ממש אכפת לי איפה הוא היום. עבורי, וסליחה על הרצינות התהומית, ברנדה ודילן יישארו לעד נפשות תאומות, סטיב ארקל ("אריזה משפחתית") יהיה תמיד החנון האולטימטיבי ו"הצלצול הגואל" תהיה הקומדיה שגרמה לי להבין שנערות גבוהות ונערים נמוכים יכולים גם יכולים ללכת יד ביד.

הסדרות האלה, טיפשיות, נאיביות ודידקטיות ככל שיהיו, הן שעות ברוכות של קסם. כשהכבלים צלחו סוף סוף את הים התיכון והעפילו לישראל, ישבנו מול הטלוויזיה בלי לפקפק לרגע בהנחה שמה שמשודר בערוץ הילדים זה התכנים הכי חדישים, מתוחכמים ומצחיקים בעולם. די מהר התברר שזה רע לעיניים, מטמטם את המוח ולא מציאותי בעליל, אבל עד אז, זכיתי לכמה שנים של אסקפיזם אמריקאי טהור, בסופר-סייז ועם תוספת קולה. ולכן הרימייקים של "נשואים פלוס", "90210"  ושאר קלאסיקות ניינטיז שצרובות לי באותו מקום במוח בו נוצרים חיוכים וחלומות ילדות הם הדבר האחרון שאני רוצה לראות על המסך. את הסדרות האלה, במציאות אולי מיושנות אבל בזיכרון הכי מצחיקות בעולם, אני רוצה לנצור בקופסא שחורה של נוסטלגיה וקיטש משמח. ושאף אחד, לא CBS וגם לא קסטינה הפקות, יאמתו לי את הנוסטלגיה עם מציאות רדודה ולא רלוונטית. (ליאה לוין)זה לא אותו דבר. הגרסה הישראלית מול המקור (צילום: רועי ברקוביץ' / יח"צ)עוד לא אמרנו ג'ק ב-69' הוא גנב את ההצגה ב"איזי ריידר". מאז המשיך באופן עקבי לגנוב אותה להוליווד. "צ'ינה טאון", "קן הקוקיה", "הניצוץ", "הדוור לא מצלצל פעמיים", "תנאים של חיבה", "הכבוד של פריצי", "המכשפות מאיסטוויק", "באטמן" ובשנים האחרונות גם ב"שתולים" - רשימה לגמרי מדגמית. כשניקולסון זכה באוסקר (שלוש פעמים, ויותר מכל שחקן אחר), שאר המועמדים לפרס לא יכלו שלא לחייך יחד איתו. 

"אימא שלי לא קלטה את האירוניה כשהיא אמרה עלי שאני בן-זונה", אמר פעם בראיון. ג'ק הוא לא סתם בן זונה. ג'ק הוא השטן. שטן אמיתי; אינטליגנט, חופשי, שנון, חד. כובש קהל ונשים נונשלנטי, אולטימטיבי, תמצית הקול. אף פעם לא יפיוף, תמיד סמל סקס. זה שתמכור את נשמתך רק כדי לבלות איתו אחר-צהריים חלומי אחד בספריה העירונית של נס-ציונה. החיוך הצ'שרי, משקפי השמש הכהות, הגבות החדות (עליהן מפגין שליטה מוחלטת); ג'ק (האדם) מעוצב עד הפרט האחרון, לא נופל מהדמויות הגדולות מהחיים אותן גילם על המסך המוכסף. כבר הזכרתי את הגבות?

יש דה נירו, יש פצ'ינו ויש דיי לואיס; יש ליגה מצומצמת של שחקנים מעולים ומעוררי השתאות. אבל אף אחד מהם לא מביא איתו מימד שלם, עגול ומסקרן כמו ג'ק. במאי המחפש ללהק "טייפ קאסט ניקולסוני" ככול הנראה עדיין יפנה לשטן בכבודו ובעצמו או שירד לגמרי מהסיפור. למה? כי ג'ק חוגג 75 ואין לו תחליף באופק. גם לאחר לכתו, ג'ק ניקולסון לא יישאר עוד כוכב סתמי המרצף את מדרכות התעשייה ההוליוודית, אלא הירח המחייך בממזריות מעליה. יום הולדת שמח ג'ק. חייך – הכול לטובה. (עידן חגואל)בן זונה של אמא. ההופעות הטובות של ניקולסון:טוב, ביי

מערכת עכבר העיר מתחלקת בימים אלה לשניים - השמאלנים המבאסים שהולכים לכבות משואות ולהפגין נגד הכיבוש ביום העצמאות, והשמאלנים האדישים שחולמים על קבב בפיתה. אה, ויש גם את אפרת, עורכת מדור אוכל שנמצאת בהריון מתקדם והרופא שלה אסר עליה לאכול בשר בדרגת עשייה מדיום. וכשקונפליקטים כאלה מאיימים להחריב את האיזון העדין, צריך לפנות לקונצנזוס. לא, כבר לא מדובר ביאיר לפיד, אלא בחמישייה הקאמרית. כי אם הכרזת העצמאות מתחילה בפריים של הישבן של קרן מור, כנראה שיש עוד עתיד.

עכבר EXTRA

לעוד כרטיסים במתנה >>

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>