1. מוזיקה
  2. ביקורות הופעות

ניק קייב הוא כנראה הפרפורמר הטוב בעולם

המופע של ניק קייב דומה לטקס וודו המוני מאשר להופעת רוק, דבר שלא מפריע לו לשלוט כמו רב-אמן בשירים וברמת הריגוש באולם. סגול 59 ראה אותו בברלין וקבע שמדובר באחת ההופעות הכי טובות שתראו

ניק קייב שולח ידיים אל הקהל בהופעה בברלין
התמסרות מוחלטת לקהל. ניק קייב בברלין צילום: Mor Deadhead

ברשותכם, כותב שורות אלה מעוניין להתחיל בהתנצלות. סליחה שלא אשייט בנוסטלגיה אל הופעות קודמות של קייב בישראל, שלא אשרבט כאן שורות המתארות ערב ברלינאי קריר, עם זרזיפי גשם המתדפקים על חלונות עץ יפהפיים מתקופת פרידריך הגדול. גם לא ארחיב כאן על השקט והסדר המופתי בתורים הארוכים בכניסה לאולם. לא אספר יותר מדי על קבוצת הגרמנים החביבים שהפגינו בחוץ וקראו לניק קייב לבטל את ביקורו הקרוב בתל אביב. לא אתפייט על דוכני הנקניקיות ועל מוכרי הבירה ולא ארמוז בקריצה דבר וחצי דבר על דוכן מכירת המזכרות או על אזור שמירת החפצים והמעילים כדוגמאות לתפעול גרמני יעיל, מסודר ושיטתי. את כל זאת לא אעשה, כי אני מעוניין לגשת מיד לשורה התחתונה: ההופעה של ניק קייב והבאד סידס היא מהטובות שראיתי. בכל מקום, בכל ז'אנר.

» ניק קייב בישראל - כל הפרטים
» מסע בזמן: תחנות הקריירה של ניק קייב
» הופעות הסופרבול הטובות ביותר
» הקוקס בישראל: שני מופעי סולד אאוט

בשמונה וחצי בדיוק, מתחילים להשמע הצלילים המוקלטים של "Three Seasons In Wyoming", טראק חדש ויפה של קייב וורן אליס מתוך פסקול הסרט "Wind River" שיצא בקיץ האחרון. אחד אחד עולים החברים לבמה, לקול תשואות הקהל הנלהב - והעניין מתחיל. מהרגע הראשון ברור שלא הולכת להיות כאן הופעת רוק מהזן הרגיל, אלא יותר טקס וודו המוני, מפגש פולחני של אמנות טוטאלית עם קהל שמתמסר לטראנס ונכנס לאקסטזה פיזית ורוחנית ככל שהערב מתקדם. כפי שהיה ניתן לשער, קייב, אתלטי באופן מרשים, עם ז'קט אלגנטי, נעליים שחורות מצוחצחות למשעי ושרשרת זהב דקה לצווארו, פותח עם שלושה שירים רצופים מאלבומו האחרון, "Skeleton Tree" המצוין, ובהמשך מקדיש לו יותר משליש מהשירים בסט.

משחק עם הקהל. ניק קייב מבצע את "Jubilee Street":

שבעת הבאד סידס שמאחוריו מספקים קנבס מוזיקלי רב גווני, רב שכבתי ועתיר ניואנסים שמשרת כל שיר בדיוק לפי צרכיו: מקינות מינוריות שקטות, כמעט אמביינטיות, עד למערבולות של רעש סימפוני מתוזמר היטב, עם השפעות בלוז, פסיכדליה, לאונג'-ג'אז, סרף, רוקבילי, פאנק, ניו ווייב והרשימה עוד נמשכת. גם בין נבחרת הנגנים יוצאת הדופן שקייב קיבץ סביבו, בולט וורן אליס כקלף הסודי של ההופעה. אליס, שותף של קייב כבר 23 שנים, עובד מול, נגד ועם קייב, במפגן מרשים של מולטי-טאסקינג: אם על הקלידים האלקטרוניים או אם בפסנתר הכנף, בגיטרה חשמלית ובעיקר בוויולה ממנה הוא מצליח להפיק מנעד עצום של צלילים, כולל פידבקים שלא היו מביישים שום אמן גיטרה חשמלית אוונגרדי.

ניק קייב עומד במרכז הקהל בהופעה בברלין
צילום: Mor Deadhead
ניק קייב בהופעה בברלין
הופעה שמתקדמת משיא לשיא. ניק קייב והקהל צילום: Mor Deadhead

ההופעה מתקדמת משיא לשיא וקייב מתנה אהבים עם הקהל, במיוחד עם מאות המעריצים שנדחסים לקדמת הבמה באזור העמידה. בפוזה של "עוד-רגע-סטייג'-דייבינג-אבל-לא" קייב משחק עם הקהל בטיזינג הכולל מחוות גופניות, ריקודים ותנועות ידיים וגם צעקות לעברם כאשר המיקרופון מוחזק רחוק מפיו, כך שרק הם יכולים לשמוע את הנאמר. כל זאת מבלי לפספס אף צליל ומבלי להחליק אף תו. ב-"Higgs Boson Blues" המדהים, אחד עשר אלף איש צועקים יחד עם קייב את ה-"בום! בום! בום!" שבפזמון וב-"From Her To Eternity" הוותיק, הלהקה מנווטת בין דממה לקקפוניה במומחיות ובדייקנות כמעט טלפתית. והיו גם "Tupelo", עם וידאו ארט בשחור לבן, שנראה כמו תוצאות סופת הוריקן בדרום ארצות הברית, "Jubille Street", שבמהלכו בעט קייב בסטנד התווים שלו והעיף את הניירות שעליו על פני כל הבמה וגם "The Ship Song" עם סולו ויולה יפהפה ו-"Into My Arms" בגרסת טריו מצוינת.

אחרי כמה שירים, כשהקהל כבר מונח בכך ידו, קייב סוף סוף מציין את עברו בעיר שבה התגורר כמעט עשור, במהלך רוב שנות ה-80'. "את השיר הזה כתבתי בקרויצברג" הוא מצהיר, לקול תשואות הקהל, "לקח לי שנה לכתוב אותו" הוא ממשיך. "הייתי יכול לגמור אותו ביום, אבל ... האמפטמינים לא איפשרו את זה" והלהקה פורצת אל "The Mercy Seat", אחת מהקלאסיקות הבלתי מעורערות של קייב. בשלב הזה כל הקהל שייך לקייב, שמצידו נותו לו את כולו. החולצה המכופתרת פתוחה, אגלי זיעה בכל מקום, תנועות ריקוד אקסטטיות ופלירט ספק-ארוטי עם עומדי השורות הראשונות - קייב מגיש מופע שחציו קברט מתוזמן ומתוכנן וחציו השני פרוע ובלתי צפוי, אבל נמצא כל הזמן בשליטה של רב-אמן בשירים, בתזמון, ברמת המתח והריגוש שבאולם. אחרי עוד שיר מתוך האלבום האחרון קייב והלהקה יורדים והקהל פותח בחמש דקות של תשואות ומחיאות כפיים בעמידה.

ניק קייב שולח ידיים אל הקהל בהופעה בברלין
מלך הממלכה. ניק קייב בהופעה בברלין צילום: Mor Deadhead

קייב חוזר לבמה לבצע, איך לא, את "The Weeping Song", במהלכו הוא סוף סוף נכנס אל תוך קהל האלפים וחותך דרכו אל תוך האולם, עולה על כתפי הקהל, נותן למישהו להחזיק את המיקרופון ומפעיל את אלפי האנשים שמסביבו לרוטינת מחיאות כפיים במקצב מאתגר, שהקהל עומד בו באופן מעורר התפעלות.  בשלב הזה כבר לא ניתן לשלוט באהבה המתפרצת של הקהל ומאות צופים מתחילים לקפוץ אל הבמה ומצטרפים לקייב לביצוע מונומנטלי של "Stagger Lee", אחד השילובים המושלמים ביותר של דלתא בלוז, פוסט-פאנק וגנגסטא ראפ, משהו שכנראה רק ניק קייב יכול לעשות בצורה משכנעת. כן, קייב, למרות כל ההשפעות הברורות שספוגות במוזיקה שלו, מדיוויד בואי וג'ון קייל, דרך סקוט ווקר, ז'ק ברל ואלביס ועד ג'ון לי הוקר ופרנק סינטרה, יצר לו נישה ייחודית בה הוא פועל, שלא מתכתבת עם שום טרנד מוזיקלי רווח, שלא מתפשרת על שום תו או מילה. הוא המלך של הממלכה הקטנה שלו, ומרשים לראות איך רבים כל כך מצטרפים בשמחה להיות נתינים בה, גם כשהמוזיקה לא קלה לעיכול וגם כשהתוכן מבצע פניות פרסה מפתיעות ובלתי צפויות.

וכך, אחרי כמעט שעתיים וחצי של הופעה, קייב, עם כמאה מעריצים אדוקים מסביבו על הבמה, מבצעים באופן מרגש את "Push The Sky Away", בליווי תנועות ידיים מתאימות והטקס השאמאני-כמעט מסתיים והאוסטרלי הצנום בן ה-60 מוכיח שגם אחרי יותר מ-40 שנות קריירה הוא עדיין אמן מרתק ופרפורמר מלא אדרנלין, אחד היחידים שמסוגלים להפוך גם אולם ספורט עצום בצפון-מזרח ברלין לחגיגה כמעט אינטימית של מוזיקה ופרפורמנס, עם מחוות גדולות מהחיים שגם נוגעות עמוק בנימי הנפש של מי שבאמת מקשיב. אם אפילו חלק מזה ישוחזר בהופעות של קייב תל אביב - העיר היחידה בסיבוב ההופעות הנוכחי שבה יתקיימו שני קונצרטים - מובטחת לקהל חוויה שלא במהרה תישכח.

ניק קייב והבאד סידס, Max Schmeling Halle, ברלין, 22 באוקטובר 2017.

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>