1. סרטים
  2. ביקורות סרטים

"המוזיאון": סיור מודרך בישראליוּת

סרטו התיעודי החדש של במאי "ילדי השמש" מצליח לספר סיפור על ישראל דרך העובדים והמבקרים במוזיאון ישראל, התוצאה מוצלחת כל כך עד שהיא ראויה להיתלות על קירות הגלריה כיצירת אמנות בפני עצמה

המוזיאון
מפיח בבניין חיים. "המוזיאון" צילום: דניאל קדם

בזמן שהסינמטקים עמוסים בתור הולך ומתארך של סרטים תיעודיים ישראליים המבקשים להקרין בהם, יש גם כאלה שמצליחים לזכות להפצה רחבה יותר. כזהו ״המוזיאון״, סרטו של הדוקומנטריסט הוותיק רן טל, שמצא את מקומו בין אחיו העלילתיים מהארץ ומהעולם. שווה להקדיש לסרט תשומת לב לא רק משום שהצלחתו בהכרח תביא עוד כמותו אל בתי הקולנוע, אלא גם משום שבאמת מדובר ביצירה פנומנלית. אחרי שעסק בחברה הקיבוצית ב״ילדי השמש״, והרחיב את היריעה דווקא על ידי התמקדות במקום בודד בסרטו ״גן עדן״, שעסק בישראליות של חול דרך נופש ושבירת שגרה, כעת מגיש הבמאי סרט בו מוזיאון ישראל הופך במהלך הצפייה לסימולקרה של החברה החווה אותו.

» אמה סטון מציגה: קריירה אחרי בן אדם
» "ליגת הצדק": בין לבין
» "הפורצת": התפרצות מהפנטת
» "סה לה וי": סוף סוף קומדיה מצחיקה
» "פיגומים": אל תפספסו

בפתיחה מספק הבמאי את המפתחות ליצירתו שעומדת להירקם על המסך כמעשה אמנות שראוי להיתלות בעצמו בגלריה. זה מתחיל בסאונד של שני אנשים המנסים לתאר האחד לשנייה תמונה, אותה הקהל עוד לא רואה - רק מסך שחור. כשערוץ התמונה מצטרף לשמע אנו חוזים באלה שזה עתה דיברו, איש ואישה. אבל הם צופים בנו, במצלמה, מה שרק מגביר את הסקרנות לגבי מה הם רואים. ההבנה שנופלת היא שהאישה הינה עיוורת, והאיש מנסה ככל יכולתו לתאר עבורה את התמונה התלויה במוזיאון. הוא מעוניין לדייק בפרטים, בעוד היא רוצה לשמוע על התחושות שמעוררת התמונה. בסיום הסצנה המבריקה היא אומרת שכל אחד היה ודאי מתאר אחרת, ולכן היא לומדת יותר על הדובר מאשר על היצירה עצמה. זוהי כמובן אמירה שנכונה לכל חוויית צרכנות של אמנות, שמכניסה את הסרט כולו לקונטקסט מרתק של אמנות המתבוננת, מבקרת, ובוראת את עצמה מחדש.

"המוזיאון" - לצפייה בטריילר:

טל וצוותו צילמו במשך שנים במוזיאון וסביבתו, ובזכותם ניתן להכיר במשך כשעה ורבע בלבד את שני צדדיו העיקריים - עובדי המוזיאון וחוויותיהם ארוכות השנים בתחום, לצד המבקרים בו שנחשפים בפני המצלמה במה שהוא רגע בחייהם. המשקל שמעניק הבמאי לכל אחד מן הצדדים יכול להפתיע, והטיפוסים השונים הם אבנים בפסיפס האנושי. חלק מהדמויות אי אפשר היה לכתוב או להמציא, למשל סדרן בהיכל המציג את המגילות הגנוזות שהוא גם חזן, העוצר את עצמו מלפצוח בשיר. גם המבקרים מתפעלים עד עמקי נשמתם מן המגילות, אבל אנו הצופים בסרט זכינו לראות רגע קודם כיצד מתקינים את התערוכה, משילים ממנה את הילת הקדושה ו״הורסים את הקסם״, לו היינו מצויים במופע אחיזת עיניים.

גוונים וזהויות נוספות של המרקם הישראלי מיוצגים בסרט במלואם, באופן שנוטה אל הסמלי. השיא הוא כמובן מיניאטורה של ירושלים, סמל בתוך סמל. או שאולי זה הסרט עצמו - המוזיאון כפי שהוא משתקף מבעד לעדשת ״המוזיאון״. ככזה, הסרט מפיח בבניין חיים, חושף את נשמתו בזמן שהוא מדמה אותו לאיזה גוף חי - האוצרים והארכיבאים הם המוח, שומרי הזיכרונות ומקבלי ההחלטות על דרכי פעולה והתחדשות דווקא כתנאי הכרחי לשימור העבר. עובדי המנהלה הזוטרים הם השרירים והאיברים המוציאים לפועל את ההחלטות, מזיעים ממאמץ הדרוש לתחזוק של מקום בו הכל לכאורה סטטי - גם המוצגים וגם מה שהם מספרים עליו או מייצגים. לבסוף, מי שמגדיר את הגוף ואלה שמעניקים לו מהות וזהות הם אלה שפוגשים אותו מבחוץ - המבקרים בו, הפוגשים אותו, האחרים.

המוזיאון
צולם במשך שנתיים. "המוזיאון" צילום: איתי מרום

כמו ביצירותיו הקודמות של הבמאי, גם הפעם מדובר בסרט שלכאורה לא מתערב במתרחש ונותן לדמויות שבו להתבטא. אבל בכך הוא גם מתגבש לאיטו לכדי מסה, באופן חכם בצורה בלתי רגילה אך גם פשוטה ואינטואיטיבית להבנה. בסיום הצפייה התחושה היא של מעין סיור מודרך בישראליוּת עצמה, שכל מוצג ומוצג בה הינו בעל משמעות מיידית או סימבולית, וכל קהל מכל סוג יכול יהיה לראות בה את עצמו או לספר עליה אחרת לגמרי למכריו. זהו סרט שלכאורה עוסק במוזיאון שמטרתו להציג ולשמר את ההיסטוריה של ישראל, אבל מתגלה דרך עדשתו של טל כמעצב ההווה ואולי אפילו העתיד של המקום בו הוא מצוי - גשמית, פיגורטיבית ומטאפורית.

"המוזיאון" - איפה ומתי לראות?

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>