1. סרטים
  2. ביקורות סרטים

טירת הזכוכית: המופע של שיא המיינסטרים

הסיפור האמיתי של משפחת הנוודים מצליח להדהים אבל אין בו מספיק רגש והפתעות כדי להחזיק סרט קולנוע ייחודי. למרות זאת מצליח לבלוט לטובה אחד השחקנים הכי גדולים שיש - וודי הרלסון

טירת הזכוכית
הוליווד אוהבת לבחון צורות חיים שונות, הפעם מהצד השלילי. "טירת הזכוכית" צילום: Jake Giles Netter

"רק תשמור עליהם בחיים", זאת הייתה המנטרה של דורות שלמים של הורים. את התוצאות ניתן לראות על מיליוני ילדים מצולקים, גופנים ונפשית, שמנסים כל חייהם לברוח מהאנשים שהרסו את חייהם רק כדי לגלות בסופו של דבר שהם דומים להם. את דורות ההורים "של פעם", שהשאירו את הילדים עם מפתח על הצוואר ושלט טלוויזיה, ההורים של היום שופטים לחומרה - אבל נקודת המוצא של שתי הקבוצות שונה לחלוטין. נסו רק להתחתן בגיל 21, לעבוד תשע שעות ביום בעבודה נוראית ולחזור הביתה עם חיוך. דין וחשבון כזה עם דור ההורים מגיע כעת בסרט החדש "טירת הזכוכית" שמבוסס על סיפור אמיתי שתורגם לרב מכר באותו שם.

» "רוחות קרות": יפה כמו דם על שלג
» "הפרה ז'קלין": לא לחובבי אדם
» "פצצה אטומית": אקשן פמינסטי משובח
» יום הולדת לרוברט דה נירו
» 30 שנה ל"ריקוד מושחת"

זהו סיפורה של המשפחה הכי לא נורמלית בחצי הכדור המערבי. אבא גאון ואלכוהוליסט (וודי הרלסון), אמא ציירת גאונה בעיני עצמה (נעמי ווטס) וארבעה ילדים קטנים, בראשם ג'נט (ברי לארסון כג'נט המבוגרת, אלה אנדרסון כילדה), שנאלצים לנדוד מעיירה נידחת לאחרת בעקבות ההורים הכושלים שלהם. העלילה נעה בין ההווה, בו ג'נט חייה בניו יורק ומתנכרת להוריה, לבין העבר המורכב של המשפחה שהתחיל בהיפיות אופטימית וקסומה – כולל תכניות אינסופיות ובלתי ממומשות על בניית טירת זכוכית קסומה - והסתיים בטיפה המרה. ג'נט נאלצת להתמודד היום עם ההורים של אתמול, וכשהיא מנסה להציג להם את ארוסה כל הרגשות מהעבר עולים ומכים בה בעוצמה.

​"טירת הזכוכית" - לצפייה בטריילר:

הוליווד אוהבת ליצור סרטים על אוטופיה של חיים בטבע, הרחק מה"מטריקס" של הקפיטליזם, תוך כדי גריפת מאות מיליונים וסגידה לאותה דת קפיטליסטית. גם ב"טירת הזכוכית", כמו ב"קפטן פנטסטיק" אודות משפחה שחיה ומתחנכת לבדה בטבע, נבחנת כאן צורת חיים אחרת. בניגוד לסרט מ-2016, כאן מתגלה הצד המכוער של חיים לא שגרתיים, כולל רעב ואלימות, אבל בעיקר שוב צצה הבטן הרכה של ארצות הברית – הפריפריה שכוחת האל שמצמיחה ממנה או ביצות או פסיכופתים שמתעללים בילדיהם. מספיק מבט אחד על העיירה שכוחת האל שהמשפחה האומללה התמקמה בה כדי להבין מאיפה מגיעות הפגנות ניאו-נאציות כמו שהתרחשו השבוע בשארלוטסוויל.

את האבא הלא מתפקד מגלם באמנות וודי הרלסון, שבגלל חיבתו לקנאביס ותפקידים קומיים לא מקבל את ההכרה הראויה בו כאחד השחקנים המעולים שפועלים כיום. נעמי ווטס לא זוהרת כהרגלה, אך מצליחה ליצוק לדמות האם החולמנית טירוף מערכות שמעצים את תחושת המחנק של ארבעת הילדים שלה. את ההצגה גונבת אלה אנדרסון שבתור ג'נט הילדה אחראית בלעדית לרגעים המרגשים, והמעטים מדי, של הסרט. נקודת העוצמה העיקרית של הסרט היא שמדובר במקרה שהיה באמת, דבר שהופך את הצפייה לתדהמה בלתי פוסקת ורחמים על חיי הילדים האומללים. אבל כאן מסתיימות נקודות האור ומתחיל החושך הגדול.

טירת הזכוכית
לילדים ולצופים מגיע יותר. ברי לרסון, נעמי ווטס, "טירת הזכוכית" צילום: יח"צ

ישנם סיפורים גדולים, שמקומם כמובן על המסך הגדול, וישנם סיפורים קטנים שמקורם על המסך הקטן. כאן יש מקרה ייחודי של סיפור אנושי גדול שפשוט לא מצליח להחזיק מסך קולנוע. הסיפור הוא בעל השלכות על הבחירות שההורים עושים בכל רגע בחייהם ושופך אור על ההשפעה העצומה של כל בחירה של אבא או אמא על הילד, אבל התוצאה היא מיינסטרים-טלוויזיוני שמנסה ללחוץ על בלוטות הרגש של הצופה כאילו היה תכנית ריאליטי ריקודים. אוסף של סצינות צפויות, מכשולים שניתן לראותם מקילומטר ובעיקר סוף טוב מהסוג שניתן עדיין לראות בקולנוע אם יש לך מכונת זמן ונסעת ל-1989.

יש בסרט כמה לקחים שכל הורה שמאמין שתפקידו הוא לא "רק לשמור עליהם בחיים" צריך ללמוד. אבל כשנושא כל כך טעון כמו יחסי הורים וילדיהם מקבל טיפול כל כך שבלוני ו"אחד לאחדי", נראה שקברניטי הקולנוע צריכים להבין בעצמם שהזמנים השתנו - כבר לא מספיק רק לשמור על הצופה בחיים. צריך לאתגר אותו, לדאוג לו ולהביא לו זווית שקצת חורגת מהשבלונה הכתובה. מה לעשות, הדור של היום - ילדים וצופים כאחד – כנראה מפונק יותר מהדורות הקודמים.

"טירת הזכוכית" - איפה ומתי לראות?

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>