1. סרטים
  2. ביקורות סרטים

"נרודה": נס של קולנוע פיוטי

סרטו החדש של פבלו לארין ("ג'קי"), על המשורר הצי'ליאני פבלו נרודה, הופך את ההבטחה של הבמאי למציאות קולנועית מרהיבה. צילום ראוותני, משחק משובח ובימוי רגיש הופכים את "נרודה" ליצירת מופת של ממש

נרודה
סרט שהוא שירה. "נרודה" צילום: בתי קולנוע לב

את הביקורת שלי על ״ג׳קי״, הסרט בזכותו הייתה מועמדת נטלי פורטמן לאוסקר על תפקידה כג׳קי קנדי, סיימתי בהבטחה שמדובר רק במתאבן לקראת המנה העיקרית של השף פבלו לארין. הבמאי הצ׳יליאני כבר זכה בעשור הנוכחי לאהבת הקהל והמבקרים בזכות סרטו הקרוי בפשטות ״לא״, המתאר את המהפך הפוליטי בצ׳ילה של לפני ואחרי עידן פינושה. קפיצת המדרגה הגיעה כשעבר לעסוק בזן אחר של פוליטיקאים - משפחת קנדי. בסרט הנוסף שהשלים באותה השנה, ״נרודה״,  ממשיך היוצר את הקו של דמויות פוליטיות גדולות מהחיים. אבל אותו נרודה שעל שמו קרוי הסרט הוא הרבה יותר מזה - מדובר בחתן פרס נובל לספרות, המזוהה עם שירי אהבה, ורק אחר-כך אושיה פוליטית אגדית אך שנויה במחלוקת.

» "תברח": "פגוש את ההורים" גרסת הפחד
» "אשתו של שומר גן החיות": כשנמרים גונבים פוקוס לשואה
» איימי שומר לא שומרת על הכוס שלה
» מה לראות בדוקאביב 2017?
» כל הסרטים הגדולים של הקיץ

לכאורה מדובר בביוגרפיה קולנועית של פרסונה ציבורית רבת פרצופים, פבלו נרודה, בגילומו המשובח של לואיס נקו. הסרט מתחיל עם תפקידו של נרודה כסנטור והתפקדותו למפלגה הקומוניסטית, ממשיך בחיי הבוהמה עמוסי התענוגות אך המלאים בדאגה לאלה שידם אינה משגת, ומגיע עד רדיפתו בידי השלטונות בצ׳ילה ובריחתו ממולדתו האהובה. אך כל האלמנטים הביוגרפיים משמשים רק כקישוט עבור מה שבאמת מעניין את הפבלו האחר, כלומר את הבמאי. לכן זהו בעצם סרט על יצירה ותשוקה, ובעיקר ניסיון להגדרה עצמית תוך שליטה באופן בו ההיסטוריה תזכור את המנסים לשנות ולהכתיב אותה. אלה אותם רעיונות שעניינו את לארין ב״ג׳קי״, וגם ב״לא״, אבל כאן הם מבשילים לשלמות קונספטואלית וביצועית.

מקורי בכל פריים. "נרודה" - לצפייה בטריילר:

״נרודה״ כה שופע רבדים, רעיונות ורגעים מפעימים, עד כי הוא עלול ליצור עומס חושי, רגשי ואינטלקטואלי בלתי נתפס. הסרט מזגזג בין רמות שונות של תודעה ומציאות, מערבב ללא בושה או התנצלות בין גבוה לנמוך, משוחק לעילא, ומצולם וערוך כל-כך יפה עד כי אפשר לראותו גם ללא כתוביות, פשוט כי שפת הקולנוע שלו כה נהירה ועתירת פאר. על הצילום חתום סרחיו ארמסטרונג (משתף פעולה קבוע של הבמאי), שהפעם הגזים לגמרי עם הפילטרים של האינסטגרם. הוא לא סתם יוצר אווירה של שנות התרחשות העלילה (אמצע המאה הקודמת), אלא ממש העניק תחושה שמדובר בסרט שנשכח מאז והתגלה לפתע בימינו. כולל אפקט הנסיעה במכוניות שהיה נהוג פעם בקולנוע ונראה כיום כמעט מצחיק, ודאי שלא ריאליסטי, אך מוסיף לאווירה.

בזמן שהתמונות מספרות על גיבור, המימד האודיאלי מנגן בלדה לדמות משנה. זאת משום שהקריין שמלווה את ההתרחשויות הניבטות מן המסך אינו נרודה, אלא מפקח המשטרה שמצווה לרדוף וללכוד אותו - אוסקר פלושונו (גאל גרסיה ברנאל בהופעה קומית-טרגית נדירה). הוא מתערב בנעשה, סותר את דברי הדמויות בזמן שהן מדברות, מהווה ערוץ פרשנות אלטרנטיבי ובעיקר מנסה להיות זה שמכתיב את איך שנרגיש כלפי העלילה. מעין דמות משנית שחושבת שהיא הגיבור, שבוקעת מעולם אחר - ספרי בילוש זולים, שהיו חביבים מאוד על נרודה עצמו. האם האיש שרודף אותו הוא פרי דמיונו הקודח? ואם כן, איך הוא מעז למתוח ביקורת על יוצרו? מערכת היחסים המתהפכת תדיר בין השניים היא ההברקה של הסרט, וכאן מגיע קרדיט גם לתסריטאי גיירמו קלדרון, שעבד בעבר עם לראין על ״המועדון״, סרטם הקודם.

במערכה האחרונה, הופך הסרט מקולנוע ממזרי, שאפתני ורב-תחבולות לשירה אפית של ממש. כאילו דייויד לין נהיה דייויד לינץ׳. כל האלמנטים השונים, ולעיתים גם המשונים, מהם מורכבת היצירה הגדושה אך הקלילה ברוחה, מגיעים לשיא של מיצוי והתעלות בדקות הנועלות. ואחרי שסיים לשלהב ולדרבן את כל הכלים שבתזמורתו, מוצא לראין זמן ושלוות נפש כדי להיפרד מסרטו ומדמויות כמו הורה המשחרר את האחיזה מילדו, שכבר בגר. על היותו של הסרט לא רגיל אפשר ללמוד מיד בסצנת הפתיחה, המתארת ישיבת ממשלה בחדר השירותים בניסיון להתחבא מן העיתונות הצובאת על המסדרונות. אבל הסיום הוא שהופך את ״נרודה״ לנס פלאי - נשגב אבל נגיש, אכזר אך רגיש, נוכח ובלתי מושג כמו גיבורו, כמו הקולנוע.

"נרודה" - איפה ומתי לראות?

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>