1. סרטים
  2. ביקורות קולנוע

"נשות המאה ה-20": כוכבת ושמה אל

הסיפור של הנשים שבמרכז הסרט הוא הסיפור של אמריקה עצמה - מהבטחה לאכזבה בחצי מאה. העיקר שיש את אנט בנינג ואל פאנינג כדי להתנחם

כוכבי הסרט "נשות המאה ה-20"
סיפור של עשור שהוא מעבר בין ההבטחה של אמריקה להתפנצות. "נשות המאה ה-20" צילום: באדיבות סרטי יוני

אם נתקלתם בלוגו של בית ההפקות A24 בפתיחת סרט כלשהו, דעו שאתם בידיים טובות. החברה שקמה לפני חמש שנים בלבד, הספיקה לבסס את עצמה כיצרנית או קניינית של תוכן שוליים מהסוג הייחודי והאיכותי על פי רוב, שלא לומר המגניב והמעניין. השנה שעברה עמדה מבחינתם בסימן ההצלחה הפסטיבלית של ״אמריקן האני״ ו״איש האולר״, ובקרוב יהיו להם עוד אוסקרים בזכות ״אור ירח״. שני סרטים נוספים עם חותמת האיכות של A24 שמועמדים השנה לאוסקר בקטגוריית התסריט המקורי הם ״הלובסטר״ ו״נשות המאה ה-20״. בעוד הראשון הוא הפקה אירופאית במהותה, השני הוא סרט כל-אמריקאי שכמו לא מעט מן ההצלחות של התקופה האחרונה מבקש לשוב לעידן אחר, לכאורה תמים יותר.

» אוסקר 2017 - כל הכתבות
» 
"מאחורי המספרים": בנאליות מרגשת
» "50 גוונים של סקס": 10 סרטי הסקס הגדולים
» "לה לה לנד" ועוד 14: המועמדים לאוסקר
» הצצה ראשונה ל"טריינספוטינג 2"
» "50 גוונים של אופל": סאדו מאזו לעיניים
» "מעבר להרים ולגבעות": ישראל על דוכן הנאשמים
» השמלות הגדולות של האוסקר

העלילה מתרחשת בסוף שנות ה-70 של המאה הקודמת, בסנטה ברברה אשר בדרום קליפורניה, בתקופה בה אמריקה עומדת להחליף קידומת ואף להתפקח קלות מאווירת הסבנטיז החופשית והמשוחררת. המצב אצל גיבור הסרט דומה למדי, שכן הוא מצוי בשלב הקריטי של גיל ההתבגרות. זהו ג׳יימי (לוקאס ג׳ייד זאמן), שעומד להפוך מנער לנער שבטוח שהוא גבר, אבל הסיפור שלו אינו מרכז העניינים. למעשה, ג׳יימי הוא רק השער דרכו הסרט מציג ומכיר לנו את את שלוש הנשים החשובות בחייו, המייצגות שלושה דורות ושלוש תפיסות עולם לגבי מקומה של האישה. הראשונה היא אמו של הגיבור, דורותיה (אנט בנינג, שנשדדה ממנה מועמדות לאוסקר) - אחת האמהות הפחות שגרתיות שתראו השנה בקולנוע. ראשית, מפני שהיא חולקת את ביתה עם זרים שהופכים למשפחה, על מנת שיעזרו בשכר הדירה, ומגדלת את ילדה היחיד במעין קומונה פסבדו-היפית. שנית, מפני שהיא מרגישה כי בשלב הזה של חייו ג׳יימי מתרחק ממנה ואולי אף לא זקוק לה כדמות הורית, ומפילה חלק מהאחריות של גידולו והפיכתו לגבר ראוי על שתי הנשים הנוספות.

האחת היא אבי (גרטה גרוויג), נפש-אמנית אבודה המתמודדת עם מחלה קשה ומתגוררת עם המשפחה. השנייה היא בת גילו של הגיבור וחברתו הטובה ג׳ולי (אל פאנינג), עמה הוא אף חולק מיטה, אך באופן אפלטוני. ניכר כי ג׳יימי היה מעוניין ביותר מכך, בזמן שג׳ולי מפגינה מתירנות מינית עם אחרים אבל הופכת לקרירה כשהיא לידו. את הקומונה הלא קונבנציונלית הזאת משלים הדבר הכי קרוב לדמות אב בחייו של הגיבור - וויליאם (בילי קראדופ), בעל שאריות האידיאולוגיה ההיפית המשפץ תדיר את הבית המתפורר. החבורה הזאת, וקורותיה ביחד ולחוד לאורך הסרט, מהדהדת את השינויים שעברו על ארצות הברית מתקופת השפל הכלכלי (אז נולדה האם), דרך שנות ה-60 הסוערות (אז נולדו הצעירים) ועד העתיד לבוא (ההווה שבו אנו הצופים חוזים בסרט מבעד לעיניים מפוקחות).

אחרי שלושה סרטים בלבד, אפשר לומר שלבמאי מייק מילס (״מצוץ מהאצבע״, ״בגינרס״) יש סגנון מובחן. ניתן להגדיר את כל סרטיו כדרמות קומיות עם קצת רומנטיקה וכאבי התבגרות, דמויות נשיות שכתובות לא פחות טוב מהגברים, ועיסוק אמנותי יחסית בנושאים שיכולים להיחשב שיא המיינסטרים - כל המאפיינים הנ״ל באים לידי ביטוי ואף מיצוי, כך שמפתה להכתיר אותו כטוב מכולם בקריירה שלו. אבל אולי תהיה זאת מעמסה מיותרת על הסרט, שהוא מהסוג הצנוע שצריך לגלות לבד, וחבל לקבור את הסיפור הקאמרי והלבבי שבמרכזו תחת עול הציפיות.

נשות המאה ה-20
הופעה ראויה לפחות למועמדות לאוסקר. אנט בנינג, "נשות המאה ה-20" צילום: באדיבות סרטי יוני

הסרט מצליח להצחיק אפילו ברגעיו היותר כבדים, משכיל לצבוט בלב כל אימת שהוא חפץ בכך, ואפילו משלב פנימה לא מעט עיסוק בפמיניזם. הוא גם מלא בדיוק בכמות הנכונה של טריקים קולנועיים או סיפוריים – שילוב פתאומי של תמונות סטילס מהתקופה, אפקט מנסרה בקטעי נסיעה במכונית שצובע הכל בגוון נוסטלגי, והחלפת נקודת המבט ועומק הידע של המספר ככל שהסרט מתקדם. עם זאת, קשה לומר שהסרט הולך עד הסוף עם הרעיונות והכיוונים שלו, ובדרך כלל בורח מרצינות יתר לטובת השתובבות או אל מחוזות הבנאליה. לכן חסר בו את המשהו הבאמת מיוחד כדי להיות גדול באמת, חוסר שלמות שאפשר לראות באופן מובהק בצוות השחקנים.
 

הנשים מפגיזות, הגברים פחות. "נשות המאה ה-20" - טריילר:

מי שעושות את הסרט הן בנינג את פאנינג, המגיעות משני קצוות הגילים. מילס חשף כי לא רק שהסרט מכיל אלמנטים אוטוביוגרפיים, אלא שהדמות של דורותיה היא מעין טייק של בנינג על אמו האמיתית. היא משכילה לברוא דמות חסרת גיל, שלרגעים אחראית כמו אם ולעיתים חסרת מושג כילדה, אבל תמיד אוהבת את המשפחה האלטרנטיבית שלה והכי את בנה יחידה. הסצנות שלה עם פאנינג הצעירה, במיוחד שיחת הנפש במכונית, הן נקודות החוזק של הסרט. למרות שאפשר לומר זאת גם על כל רגע בו פאנינג חולקת את המסך עם כל פרטנר אחר, או עם אור השמש בלבד. מדהים לראות איך מי שהחלה את הקריירה כאחותה הקטנה של דקוטה פאנינג, שניבאו לה עתיד ככוכבת, עקפה אותה לא רק בבחירת התפקידים, אלא גם ביכולת המשחק ובנוכחות על המסך. היא לא מפסיקה להפתיע, וגם כאן היא מציגה הופעה בטוחה אבל מאוד שונה ממה שהיא רגילה להקרין.
 

לעומת זאת, גרוויג, שסובלת מחשיפת יתר בתקופה האחרונה, לא מצליחה להמציא את עצמה מחדש, למרות שינוי במראה החיצוני. הדמות שלה נותרה דומה מדי לזו שהיא תמיד מגלמת, מעין ״מאניק פיקסי דרים גירל״ עבור הדמות הגברית הראשית שאמורה להוביל אותו במשעולי ההתבגרות, ולהפוך אותו מנער לגבר (גם אם לא במובן המיני). היא גם בקושי עוברת בתור דמות החיה ופועלת בעשור בו מתרחשת העלילה. את אותו הדבר אפשר לומר על וויליאם של קראדופ, שנותר תקוע בסיקסטיז מבחינת וייב ולא התקדם אל שנות ה-70 בואכה 80 (אם כי במקרה שלו זה מעוגן בעלילה). לבסוף יש לחזור אל זאמן, שמגלם את מי שלכאורה הוא גיבור הסרט. קשה להאמין שהוא ליהוק חיוור במכוון, אבל אם כן, זאת אחת ההצלחות הבודדות שלו, שכן הוא לא משכיל להביא משהו נוסף לדמותו כפי שעושה, למשל, שותפתו הצעירה פאנינג. כך שבסופו של דבר, נשות הסרט הן הסיבה לצפות ב״נשות המאה ה-20״, יחד עם קצת נוסטלגיה מהסוג הבריא.

"נשות המאה ה-20" - איפה ומתי לראות?

עכבר EXTRA

לעוד כרטיסים במתנה >>

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>