1. סרטים
  2. ביקורות קולנוע

"מעבר להרים ולגבעות": משפט הראווה של הישראליות

סרטו החדש של במאי "ביקור התזמורת" מציג את ישראל כמו הרע בסרטים - בטוח שהוא למעשה הטוב שנעשה לו עוול. אם בחו"ל הוא נחשב ימני, ובישראל שמאלני אז התוצאה חייבת להיות מרתקת

מעבר להרים ולגבעות
המשפחה הישראלית מסובכת כמו הסכסוך. "מעבר להרים ולגבעות" צילום: שי גולדמן

האם החבר׳ה הרעים בסרטים יודעים שהם הרעים? האם יש מישהו, דמות קולנועית או אדם אמיתי, שבאמת מאמין שהוא הנבל בסיפור ולא קורבן של נסיבות, יהיו מעשיו אשר יהיו? השאלה הזו היא אחת מנקודות המוצא של "מעבר להרים ולגבעות", סרטו הרביעי של הבמאי ערן קולירין (קדמו לו "המסע הארוך", "ביקור התזמורת" ו"ההתחלפות"). הסרט הוקרן לראשונה במסגרת התחרותית "מבט מסוים", השנייה בחשיבותה בפסטיבל קאן. כפי שכתבתי בדיווח שלי מערב הבכורה, הסרט הוצג בנוכחות שרת התרבות שכנראה לא ידעה מה מצפה לה. גם לא קשה לנחש את מחשבותיה במשך 90 הדקות המרכיבות את אחד הסרטים הכי חדים פוליטית של הזמן האחרון. כעת, עם הגיעו של הסרט לאקרנים אחרי סיבוב פסטיבלים בעולם (האחרון שבהם היה לפני שבועיים ברוטרדם) ובארץ (שדרות, ירושלים) ושש מועמדויות לפרס אופיר, זו הזדמנות טובה להרחיב עליו את הדיבור.

» אוסקר 2017 - כל הכתבות» "מאחורי המספרים": בנאליות מרגשת» "50 גוונים של סקס": 10 סרטי הסקס הגדולים» הנשים שולטות: עתיד הקולנוע הנשי וורוד» כל הזוכים בפרסי הסאג» "לה לה לנד" ועוד 14: המועמדים לאוסקר» "אור ירח": כל הציפיות מתגשמות בלב» הצצה ראשונה ל"טריינספוטינג 2"

הסרט נפתח עם שחרורו מצה"ל של דוד (אלון פדות), איש קבע ותיק המוצא עצמו אבוד למדי בבואו להתמודד עם החיים האמיתיים. בבוקר הכאוטי אך רגיל של משפחתו אין לו תפקיד מוגדר, ולאחר שהוא מבין שלהתראיין אצל צעירים ממנו כדי לזכות בעבודה יהיה מביך, הוא מצטרף לתוכנית שיווק מוצרים בשיטת הפירמידה (מה שקרוי בימינו "סוכנים"). התסכול הגובר שלו יתבטא באחד מרגעי המפנה הראשונים של הסרט, החושף גם את הקונפליקטים של שאר בני המשפחה. רינה (שירי נדב נאור, זוכת פסטיבל ירושלים על תפקידה), אשתו של דוד, היא מורה לספרות בבית ספר המחפשת מפלט מן השגרה בסוגים שונים של אמנות. אחד מתלמידיה (יואב רוטמן), שנראה מתעניין ונלהב בניגוד לשאר כיתתו, מושך את תשומת ליבה. בבית הספר לומדים גם שני ילדיהם של בני הזוג, עמרי (נועם אימבר) החידתי ויפעת (מילי עשת) המגלה צד מרדני מבחינה פוליטית.

כל אחד מהם אבוד בדרכו שלו. "מעבר להרים ולגבעות" צילום: שי גולדמן

מה שאולי נשמע כמו התחלה של דרמה משפחתית בישראל העכשווית, כולל סצנת טלפונים סלולריים בשולחן האוכל והמציאות הבטחונית המתוחה תמיד, מפרק בשלב מסוים את הקשר הרגיל של סיבה ותוצאה לטובת שתי מטרות. האחת, כדי לייצר רגעים שאפיינו את הקולנוע של קולירין בכל סרטיו - רגעים בהם מצליח הבמאי למצוא פיוט ויופי גם ברגעי שגרה, לעיתים בעזרת הפסקול או שינוי זווית הצילום כמעין שינוי של זווית הראייה. למשל, תרגיל של פינוי תלמידי בית ספר למקלט בשעת אזעקה מדומה, שהופך אצל קולירין למחול מסוגנן. בנקודה זו ראוי להחמיא גם לשאר השותפים לעשייה, החל מהצלם שי גולדמן ("הגננת", "תיקון") דרך העורך אריק להב לייבוביץ׳ ("אפס ביחסי אנוש") וכלה במלחין אשר גולדשמידט ("מסווג חריג"). השימושים של הסרט בכל הכלים הקולנועיים העומדים לרשותו מייצרים שילוב בין הרמוניות רגעיות לצרימה מכוונת.

זו גם הסיבה השנייה בגינה צולל הסרט מן הטקסט אל הסאבטקסט - כדי להאיר בזרקור מלאכותי וצורם את מעשיהם של כל אחד מבני המשפחה. כאילו היו פושעים או חוטאים מכל מיני סוגים, שנמלטו מן הכלא ולא יכולים לחכות כבר להיענש. הדמויות מייצגות פנים רבות של החברה הישראלית - איש צבא המנסה את כוחו בעסקים ריקניים, אשת חינוך ותרבות המפתחת תאוות גשמיות, ונוער מבולבל הבודק גבולות בלי שבאמת יימצא לו מחנך, אולי מלבד הוא עצמו. כל המערכות והקליקות האלו נמצאות בקריסה מתמשכת שאינה מסתיימת. נדמה כאילו היה קל יותר לכולם אם המצב היה נחתך לכאן או לכאן, אלא שהוא נועד להימשך משום שיש בו פגם מובנה. הסרט חושף זאת ומציג בפשטות את המנגנון המורכב לכאורה של החברה הישראלית.

כולם אשמים בסיפור הזה. "מעבר להרים ולגבעות" - טריילר:

כל האמור לעיל אינו כבד לצפייה, משום שהסרט כולו טבול באירוניה דקה שהולכת ומתעבה ככל שהעלילה מתקדמת. תורמות לכך הבחירות המוזיקליות, מאריק איינשטיין המזמר את "שיר העמק" של אלתרמן ברגע קולנועי מצמרר, ועד שלמה ארצי - היוצר שאף דיון על סחיות (או נורמטיביות)  אינו שלם בלעדיו. מלבד אלתרמן מוזכרים ענקים אחרים של התרבות הארצישראלית, מעגנון ועד ביאליק, ואת הפתיחה מעטר טקסט של דוד אבידן, שיהפוך עד סוף היצירה מהרהור קיומי למשל לאומי - מה שמקל את הייאוש והבדידות הוא הידיעה שאין לנו לאן ללכת. למעשה, כל מילה שנאמרת בחלק הראשון של הסרט, באגביות או ברצינות תהומית, נטענת מחדש במשמעות האמיתית שלה בחלקים הבאים שלו. זאת משום שלמילים יש משמעות, וכך בן שמבקש מאמו בצחוק ״אל תהיי זונה״ כי היא לא מוכנה להסיע אותו במיוחד, או אב שמעיר לבתו שהיא ״נראית כמו מחבלת״ משום שהיא מתעטפת בכאפיה - לא יודעים מה הם עומדים לקבל בהמשך.

הדבר דומה לתגובות השונות למדי של הקהל כלפי הסרט עד כה. מבחינת משחק, בקאן התעלפו מהופעתה של עשת הצעירה (בפעם השנייה בקולנוע אחרי ״אילי ובן״), בעוד את הפרסים והמועמדויות בישראל גרפה נדב נאור (שחזרה מפרישה מעולם המשחק לטובת סרט זה). באופן אישי מצאתי עצמי רוצה לראות עוד דווקא מהסיפור שפותח את הסרט, אותו מוביל אלון פדות, ששב לשתף פעולה עם קולירין אחרי שכבר כיכב בסרטו ״המסע הארוך״. אבל אין סיבה לבחור בין השחקנים והשחקניות. ממש כפי שלא צריך להכריע האם הסרט נוטה ימינה (כך טענו בצרפת בעת הקרנתו בקאן) או שמאלה (מה שאולי תהיה הדעה הרווחת בישראל, אם כי צריך לקחת בחשבון את הצגת הפעילה הפוליטית הצעירה כחסרת מושג). הביקורת של הסרט אינה על התנהלות של צד זה או אחר במפה הפוליטית, ואפילו לא על פוליטיקאים ומפלגותיהן. זאת הישראליות עצמה העומדת כאן למשפט ראווה. אנחנו, כולנו, כפי שמוכיח האופן בו הסרט מסתיים – אשמים נקיי מצפון, ממש כמו החבר׳ה הרעים מהסרטים."מעבר להרים ולגבעות" - איפה ומתי לראות?

עכבר EXTRA

לעוד כרטיסים במתנה >>

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>