1. סרטים
  2. ביקורות סרטים

"לא פה, לא שם": הומור מתחת לחיג'אב

הסרט החדש של הבמאית מייסלון חמוד ממשיך את התנופה של 2016 בקולנוע הישראלי - סרטים נשיים וטובים. הגדולה של היצירה היא ששלוש הנשים הערביות שעומדות במרכז נלחמות בכולם, ערבים ויהודים, מבוגרים וצעירים - במידה שווה

לא פה, לא שם
בלי ליפול למלכודות הפוליטיות. "לה פה, לא שם" צילום: יניב ברמן

השנה האזרחית אמנם התחלפה, אבל הקולנוע הישראלי ממשיך את 2017 באותה עוצמה שאפיינה את השנה הקודמת. למען האמת, הסרט החדש ״לא פה, לא שם״ ערך את בכורתו המקומית בשלהי אשתקד בפסטיבל הקולנוע של חיפה, משם יצא עם פרס סרט הביכורים הטוב ביותר, אליו יש להוסיף את הגביעים מטורונטו וסאן סבסטיאן. עם הגעתו למסכים ניתן לשייך אותו כחלק מן המגמות המעניינות של התקופה – זהו סרט עדכני ועכשווי של יוצרת צעירה, ממש כמו ״אנשים שהם לא אני״, המציב במרכזו גיבורות דוברות ערבית ודן בפערי הדורות, כפי שעשה ״סופת חול״. אפשר גם לסווג אותו כמעין קרוב-רחוק של ״עניינים אישיים״, סרטה של מהא חאג׳ שזכה בפסטיבל חיפה בפרס הראשי, אך טרם הוקרן בבתי הקולנוע באופן מסחרי. אבל האמת היא שסרטה הראשון של מייסלון חמוד, עליו פרושה חסותו של שלומי אלקבץ כמפיק, מביא עמו משהו אחר וייחודי. מדובר בסרט שבוחר לאתגר כל תווית שידביקו לו מבעוד מועד, בזכות עשייה קולנועית תוססת.

» יוצר "הלהקה האחרונה בלבנון": קרנות הקולנוע פשוט נכות»"הנוסעים": אדם וחווה בחלל» על השנה הבידיונית של הקולנוע התיעודי » "הלהקה האחרונה בלבנון": ככה עושים את זה נכון» כל הסרטים הגדולים של 2017» "אנשים שהם לא אני": דור מזוין» אוסקר 2017

בשיא הפשטות ובלי פוליטיקה מיותרת, זהו סיפורה של דירת שותפות תל-אביבית. לילא (מונא חווה) וסלמה (סאנא ג'מאליה) חוגגות עם השותפה השלישית לדירתן את חתונתה המתקרבת, ואל החדר הפנוי נכנסת באופן זמני בת דודתה של הכלה, נור (שאדן קנבורה). נור דתיה יותר מחברותיה החדשות לחלל המגורים, חובשת כיסוי ראש ומנהלת אורח חיים פחות מתירני. השלוש מצויות במקומות שונים בחייהן האישיים - נור לומדת לבחינות במדעי המחשב ולכן דוחה את הפצרות ארוסה (הנרי אנדראוס) להקדים את החתונה. לילא היא עורכת דין מצליחנית, בליינית ומרובת מחזרים, וסלמה מתפטרת באימפולסיביות מעוד עבודת מטבח שרירותיתֿ, ומחפשת משמעות רומנטית עם בנות מינה בזמן שמשפחתה מנסה לשדך לה חתנים. בין ענייני הלבבות, הקריירות והמשפחות, השלוש מנסות לתמוך זאת בזאת בניסיון למרוד באופן יומיומי בחברה המגבילה בה הן חיות. הן עושות זאת באופן היחיד שאפשרי עבורן - לחיות את חייהן כפי שהן רוצות, ולהיות חופשיות לעשות ולחשוב כרצונן.

הסיבה בגינה הסרט הרבה יותר קשה לסיווג ממה שנדמה בתחילה, היא ההתעקשות הנבונה שלו להשאיר את הפוליטיקה בחוץ, או יותר נכון - לקבור אותה עמוק בפנים. מי שעושה לגיבורות חיים קשים אינה תל אביב או אפילו מדינת ישראל, אלא בעיקר החברה הערבית השמרנית. הדגש הוא על דור ההורים לחוצי החתונה, אבל לכך יש להוסיף גם את הארוס של נור המצפה ממנה לשמש כרעיה ואם, ואינו רואה את השאיפות והצרכים האמיתיים שלה. ההיתקלויות עם החברה הישראלית מלאות הומור וסרקזם, בין אם זה קולגה המנסה להתחיל עם לילא שוברת הלבבות, ובין אם אלה היפסטרים מרגיזים בדמות מוכרת בחנות בגדים או האחמ״ש במטבח בו עובדת סלמה. יהודים וערבים לא רק מסרבים להיות אויבים בסרט הזה, הם בני דודים של ממש, בני אדם ותו לא.

בכלל, הייצוגים בסרט שוברים כל סטריאוטיפ, כך שלא ניתן להציג קבוצה אחת כרוע המוחלט ולהאשים אותה בכל הצרות. הוריה של סלמה הם דוגמה לכיצד מסורת יכולה לעוור ולעוות עד כדי כך שטובת הילדה שלך עצמך אינה עומדת לנגד העיניים, בעוד אביה של נור משתמש באותם מסורת וקודים של כבוד כדי לתמוך בבתו ובהחלטות שלה. הגברים בסרט מוצגים כנרפים או כוחניים לסירוגין, ישנן דמויות גאות מכל עברי המתרס, וגם החלוקה למבוגרים וצעירים אינה תמיד טיפוסית. אבל ליבו הפועם והרוקד של הסרט הן שלוש הדמויות הנשיות הראשיות - כל אחת מהן שונה מחברתה אבל כולן מייחלות בעצם לאותו סוג של הבנה וקבלה ממצד הסביבה האטומה.

כשיהודים וערבים נהיים דומים. "לא פה, לא שם" - טריילר:

בעזרת השחקניות המצוינות אחת אחת, בראה מייסלון חמוד משולש של דמויות צבעוניות, כמעט אלמודובריות, הכלואות בסיטואציות יומיומיות המאפיינות סדרות טלוויזיה ישראליות עכשוויות (״האחיות המוצלחות שלי״, לשם דוגמה). נור עוברת את הטלטלה הגדולה ביותר, וגם את המהפך האמיץ מכולן, ועשויה לנפץ לא מעט מיתוסים על הנפשות המסתתרות מתחת לחיג'אב. הגישה המבואסת מהחיים של סלמה עומדת למבחן כשצרות אמיתיות, ואולי גם התחלה של אהבת אמת, ידפקו על דלתה. אבל המרתקת מכולן היא לילא, לכאורה זו שיש לה רק בעיות של עשירות, ולכן גם זו שמוצאת את הפנאי והסבלנות לטפל ולרפא את סביבתה. אבל מסתבר שלהיות חריפת שכל, חדת לשון, אשפית קריירה ובנוסף גם יפה למות, יכול להוות מכשול קל בניסיון למצוא גבר שווה ערך. כלומר אחד שלא רק יהיה ברמתה, משימה קשה לכשעצמה, אלא גם יקבל ויכיל אותה במגוון תחומי הצטיינותה.״לא פה, לא שם״ לוקח את מכלול הנושאים הקשוחים שמרכיבים אותו ומערבל אותם לקוקטייל ססגוני ומלא חיים. מסייעים לכך הצילום מלא החיוניות של איתי גרוס (״פרחים של מרציפן״), וגם שחקני המשנה המגלמים את הקליקה החברתית של הגיבורות. בהקשר זה, שווה לציין כי תאמר נפאר, כוכב ״ג׳נקשן 48״, מתארח בסרט לרגע קצרצר ותורם מקולו לפסקול המקפיץ והעשיר. על הלחנתו חתום M.G saad וסביב המוזיקה המקורית משובצים שירים מענגי אזניים מאת יסמין חמדאן הלבנונית, או הרכבים מקומיים כמו הבילויים וטייני פינגרז.

פסקול מקפיץ ותסריט מטריד. "לא פה, לא שם" (צילום: איתי גרוס)

שלל האלמנטים הקולנועיים, והיכולת של הבמאית למצוא את האנושי ואפילו את הקומי כמעט בכל רגע, מייצרים סרט שהוא גם מגניב לאללה וגם מגניב מסרים מתחת לשולחן. סרט שהוא מהנה לצפייה אבל גם מחריד לפרקים, ספציפי ומדויק אך גם אוניברסלי להדהים, מלא ייאוש אבל מסרב להרים ידיים - אלא אם זה לצורך ריקוד. הסיום מקבע את הטון המריר-מתוק של הסרט, ומוכיח שלא תמיד אפשר לחגוג או לשתות את הצרות בכל ערב מחדש. שיש כאלה שתקועות בין העולמות, לא פה ולא שם כמאמר הכותרת, ועצם הקיום שלהן במציאות האבסורדית הוא סוג של התרסה. ברור לגיבורותיו שלא פשוט להיות אישה, ועוד ערביה, אפילו בתל-אביב המקבלת והפתוחה של היום, אבל הן בוחרות לא רק להיות אלא גם לחיות. מגיע להן לא לחגוג לבדן, מגיע לסרט הזה קהל מגוון.

"לא פה, לא שם" - איפה ומתי לראות?

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>