1. סרטים
  2. ביקורות סרטים

"להרוג את קסטנר": הרוצח מדבר לראשונה

ישראל קסטנר נרצח בשלהי שנות ה-50, אבל הדיון על פועלו רק התחיל. השבוע מגיע לסינמטק סרט תיעודי טרי על חייו ומותו

ההיסטוריה של מדינות העולם המערבי שופעת כוכבי רוק ומנהיגים פוליטיים שמתו בטרם עת. מג'ימי הופה ועד ג'ים מוריסון, מז'אן ז'ורס ועד סיד וישס. לפיכך, לקולנוע שלהן יש שפע של מיתוסים טרגיים שאפשר לפרק ולהרכיב מחדש. אצלנו, לעומת זאת, מוזיקאים ואישי ציבור מתים לרוב בשיבה טובה (למרבה השמחה, כמובן!). אולי זו הסיבה לכך שהיוצרים המקומיים כמעט ונמנעים מהז'אנר הביוגרפי. הרי מיתת נשיקה פשוט אינה מעניינת מספיק.

ובכל זאת גם לנו יש כמה אגדות: מייק ברנט ויצחק רבין, למשל, שהיוו השראה למחזות זמר מגוחכים, וגם שני שמות שמקומם בתודעה הציבורית מוגן הרבה פחות -  ישראל קסטנר ויוסי אלפנט, שהסינמטק יציג מהשבוע סרטים תיעודיים טריים על חייהם הקצרים מדי. בשני המקרים מדובר במסמכים דוקומנטריים מאלפים, ואפשר לייחל שההקרנות המועטות שלהן יהיו מלאות עד אפס מקום וייצרו ביקשו להקרנות נוספות (לביקורת על "חייב לזוז", הסרט התיעודי על אהוד בנאי - לחצו כאן).

הטוב מבין השניים הוא "להרוג את קסטנר", פרי עמל ארוך שנים של הבמאית הקנדית גיילן רוס. כפי שהיא מוכיחה בתחילת הסרט, "הרחוב" אינו בהכרח זוכר מי היה אותו קסטנר. עם זאת, אין טעם לנסות לתמצת כאן את פועלו בכמה שורות. הוא אחת מאותן דמויות שאי-אפשר אפילו לכתוב עליהן ערך קצר בוויקיפדיה בלי לעורר מחלוקת.

 

קסטנר. משפחתו נפגשת עם רוצחו

כך או כך, גיבורו של הסרט אינו דווקא קסטנר, כי אם מי שהתנקש בו - זאב אקשטיין. רוס פגשה אותו כ-50 שנה לאחר שארב לאיש הציבור המושמץ במפתן דלתו, שלף את אקדחו וירה בו. האסיר לשעבר מתגלה כאדם נבון ורהוט להפליא, מה שרק מעצים את הבעייתיות המוסרית שבעצם השיחה עמו - האם בעוד יובל גם יגאל עמיר יזכה לכבוד דומה? מטרידה גם העובדה שההזדמנות להתמודד עם העבר רק מפחיתה את חוש האחריות של אקשטיין. בתחילת השיחה הוא עוד מלקה את עצמו, אך בסופה הוא כבר מגלגל את האחריות לפתחה של מפא"י. אולי בהשראת "JFK: תיק פתוח" הוא אף מעלה ספקולציות על "קנוניה" ועל "מתנקש נוסף".

ככל הידוע לי, זהו הראיון הראשון עם אקשטיין. אך בכך לא מסתכם ההישג של רוס: היא אף מצליחה, לאחר מסע שכנועים רבים, לעמת אותו לראשונה עם משפחתו של קסטנר, במה שמתגלה כמפגש ג'נטלמני להפליא. משפחה זו ממלאת בסרט תפקיד חשוב ביותר - לא בגלל הקשר הרגשי שלה לנושא, כי אם בשל יכולת הניתוח ההיסטורית שלה. וכך, באופן אירוני, דווקא הגיבורים הסובייקטיביים ביותר משמשים כאן מעין מקהלה יוונית, המשקיפה מן הצד על האירועים. הדוברת הבולטת ביותר היא מירב מיכאלי, שמספקת את הופעתה הציבורית הטובה אי-פעם (חבל שהיא לא במקום השלישי במרצ). נכדתו של המנוח מנמקת בקור רוח מדוע החברה הישראלית לא היתה יכולה לעכל את מעשיו של קסטנר, ומסבירה מה הפרשה האומללה ההיא אומרת עלינו. מיכאלי אינה היחידה מבני הדור הצעיר שממשיכה לשמור על הגחלת - גם יוסף תמיר, בנו של שמואל תמיר, עורך הדין שצלב את קסטנר, הולך בדרכי אביו ונאבק בכל ניסיון לטהר את שמו של האיש ש"מכר את נשמתו לשטן". הסרט עורר בי סקרנות רבה לדעת עוד ועוד על הנושא. פניתי ל"במחלוקת", ספרו הטרי והמרתק של אבי כצמן על הדרך שבה סיקרה העיתונות הישראלית אירועים היסטוריים טעונים. מצאתי שם לא רק מאמרים רבים בנושא קסטנר, אלא גם מאמר שפירסם טומי לפיד ז"ל לאחר ביצועה של עסקת ג'יבריל, וזאת בניווטו של לא אחר משמואל תמיר בכבודו ובעצמו. אני מקווה שעכשיו תמיר הבין באיזה מצב מצא את עצמו קסטנר כשנאלץ לשאת ולתת עם הנאצים, כתב אז לפיד. הוא רק שכח שאצלנו אף פעם לא לומדים ולא מבינים שום דבר.

בנוסף לראיונות העכשוויים, רוס נוברת בארכיון בחריצות ושולה משם שלל פריטים מפתיעים. מרתק מכל הוא הניסיון לפענח מה עמד מאחורי המעשה שככל הנראה גזר את דינו של קסטנר - העדויות שהעניק לטובתם של פושעי מלחמה נאציים. גם במקרה זה, כמו לכל אורך הסרט, היא מניחה לסימני השאלה לרחף באוויר.

אם נפרק את סרטה של רוס לגורמים, הרי שהוא אינו מרשים מבחינה אמנותית. אין מדובר בחוויה אסתטית, אבל אם יוצאים מנקודת ההנחה כי תפקידו של הקולנוע לרגש ולעורר מחשבה, הרי ש"להרוג את קסטנר" עושה זאת טוב יותר מכל סרט אחר בסביבה. שותפי לצפייה ואני היינו דבוקים למסך עד כותרות הסיום, וגם שעות לאחר מכן המשכנו לדון במה שראינו. פרשת קסטנר רק התחילה.

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>