1. סרטים
  2. ביקורות סרטים

חייב לזוז: אהוד בנאי נחשף

סרט תיעודי חדש על בנאי, שיוקרן מהיום בסינמטק ת"א, מאפשר מסע בזמן לשנות השמונים ומספק תשובה לשאלה איך גנן מתוסכל הפך לאחד הזמרים החשובים בישראל

האלבום "אהוד בנאי והפליטים" הוא חומר גלם אידיאלי בידי חוקרי המוזיקה המקומית. אם לא די בכך שהוא עצמו נחשב אלבום הבכורה הטוב בתולדות היצירה הישראלית, ממש התשובה שלנו ל"Stone Roses The", הרי שהסיפור מאחוריו מסעיר עוד יותר: קחו את אהוד בנאי, בנה של משפחת האמנים המפורסמת בארץ, שבסוף שנות ה-20 לחייו נותר הרחק מאחורי בני-דודיו, התייאש מכל ניסיונותיו לקבל השמעות ברדיו והתפרנס מגננות; הפגישו אותו עם יוסי אלפנט, הדבר הכי קרוב לאגדת רוק שהיה בארץ, ותוסיפו להרכב גם את ז'אן-ז'אק גולדברג ודמויות ססגוניות נוספות. כל מה שנותר עתה הוא להעמיד אותם על רקע שנות ה-80 הטעונות פוליטית, שבהן אופרת רוק כמו "מאמי" ושירי מחאה כמו "עבודה שחורה" היו יכולים לקרום עור וגידים. כדי להעצים את המיתוס, התפרקה הלהקה לאחר יציאת האלבום, ואלפנט אכול הסמים מת כמה שנים לאחר מכן באמצע הופעה. אפילו הנדריקס וקוביין לא שבקו חיים בכזה סטייל.

מתוך הסרט. סיפור סינדרלה

יותר מ-20 שנה עברו מאז יציאת האלבום. בינתיים הוא כיכב בכל פרויקט אפשרי של "7 לילות", אהוד בנאי סיפק לגלגל"ץ שלל להיטים וגם חזר בתשובה, וגולדברג הצטרף לאלפנט בשמים. התרבות המקומית הידרדרה לשפל חסר תקדים, ז'אנר הדוקו המוזיקלי נעלם לחלוטין וכבר חשבנו ש"אהוד בנאי והפליטים" לא יזכה להנצחה קולנועית. ואז הגיע "חייב לזוז" של אבידע לבני (הזכור מכתבות המגזין שלו מהימים הטובים של ערוץ הספורט), שמוקרן החל מהיום בסינמטק תל אביב.

בתחילת הדרך מתיימר הסרט להרכיב את התמונה בשלמותה. להבין מאיזה מקום הגיעו כל אחד מחברי ההרכב ולבדוק איך הוא נוסד, איך הוא פעל ומדוע התפרק. אבל במהרה הולכת דמותו של יוסי אלפנט ומשתלטת על הסיפור. האישיות שלו היתה כה ייחודית, ודאי בנוף המקומי, החותם שטבע כה מרשים והחלל שהשאיר כה גדול, עד שהוא מתבלט בכל קטע ארכיון ומגיח בכל ראיון עכשווי. הסרט אינו נמנע מתיאור חיבתו של אלפנט להרס עצמי בכלל ולחומרים אסורים בפרט. עם זאת, הוא נרתע מצהבת ומתמקד בסקירת חשיבותו האמנותית של הגיטריסט. בכלל, זוהי המעלה העיקרית של "חייב לזוז" - הוא מעניק הזדמנות נדירה לשמוע דיונים עניינים ופרטניים על מוזיקה. בניגוד לבמאים רבים אחרים, לבני אינו מסתפק בהפרחת משפטים מעורפלים כמו "בנאי חולל מהפכה" או "אלפנט ניגן בגיטרה כפי שאיש לא עשה זאת לפניו", אלא טורח להסביר לנו מה עומד מאחורי הקביעות הללו, ובכך מציג סקירה מעשירה של תולדות המוזיקה הישראלית. לפיכך הוא מצטרף לפנתיאון הדליל של מסמכים תיעודיים על היצירה המקומית, וצפוי לענג כל מי שמתעניין בה.

לבני ערך עבודת תחקיר יסודית ומרשימה. הגיחה הנשכחת של בנאי לאחת מתוכניות האייטיז הנלעגות של ערוץ 1 קורעת מצחוק; ההופעות הנדירות של "הפליטים" נוגעות ללב. בדיוק כמו רוס, גם לבני הצליח לדובב את מי שלא נוהגים לברבר מול התקשורת, ובראש ובראשונה את בנאי (שגם הוא מדבר בעיקר על אלפנט). עם זאת, דווקא שיתוף הפעולה של בנאי מתגלה כבעיה העיקרית של הסרט. בניגוד לתדמיתו, בנאי אינו מפגין כאן גישה מלנכולית או אדישה, אלא שופע חיוכים והומור עצמי. הגישה הקלילה הזו מונעת מלבני לטעון את הסרט בעוצמה אמיתית. אפילו על רגע השיא של הסיפור, מותו הכה דרמטי של אלפנט, פוסחים השניים בטבעיות רבה מדי. איני סבור שהיה על לבני להפוך את "חייב לזוז" לטרגדיה שייקספירית, אך בתצורתו הנוכחית קשה לעתים להבין אם מדובר בכתבת מגזין שופעת נוסטלגיות או בסרט של ממש.

רק במונולוג האחרון קודרות פניו של בנאי. הוא מדבר בעצב על כך שמה שהיה כבר לא יחזור, והכאב שלו מחלחל גם לקהל. אבל כמו במקרה של "להרוג את קסטנר", גם "חייב לזוז" מצליח לעורר את המתים מקברם. "אהוד בנאי והפליטים" כאילו הגיע לחנויות רק אתמול.

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>