1. סרטים
  2. ביקורות סרטים

מילק: הגיע לשון פן אוסקר

סרטו החשוב והמעניין של גאס ואן סנט על הפוליטיקאי ההומוסקסואל הרווי מילק עובד בעיקר בזכות המשחק המעולה של שון פן והדיוק ההיסטורי בפרטים הקטנים

"מילק", המתאר את סיפורו האמיתי של מנהיג הקהילה הקווירית בסן פרנסיסקו של שנות ה-70, הוא המורכב והנועז מבין סרטי עונת האוסקרים האחרונה, שהיתה חיוורת במיוחד, אבל הצפייה בו מעוררת גם מידה מסוימת של בלבול ואכזבה.

הרווי מילק – אותו מגלם בכישרון ובתחכום שון פן, שזכה על תפקידו באוסקר – היה קבור עמוק בארון כשעבד כיועץ כלכלי בוול סטריט. ב-1972 הוא עבר לסן פרנסיסקו, הקים עם בן זוגו חנות צילום קטנה בשכונת קסטרו, שהיתה אז מוקד משיכה להומוסקסואלים מכל העולם, והחל לחשוף בפומבי את זהותו המינית.

התקפות אלימות ועימותים תכופים עם המשטרה עמדו אז בראש סדר היום של אנשי הקסטרו, ומילק היה למנהיג הקהילה בזכות כישרונו לייצג את התסכול והכעס של חבריה. הוא אף נבחר במהלך חריג, ולאחר סדרה ארוכה של ניסיונות כושלים, לחבר במועצת העיר. במקביל לעלילה הפרטית של מילק, הסרט מציג תמונה סוערת של דמוקרטיה עממית, עמוסת אסיפות עם, תהלוכות לפידים והפגנות ספונטניות שמתחילות בברים ובסאונות ומגיעות עד לבניין העירייה. כך כנראה התגבשה הקהילה הקווירית המיליטנטית של קליפורניה, על רקע מאבק לשוויון זכויות שהתנהל בכל ארה"ב נגד הממסד השמרני החזק. מילק היה לסמל של המהפך החברתי הזה, סמל שזהר במיוחד לאחר שנרצח ב-1978.

 

"מילק". אדם אחד שסחף את ההמונים

הסרט טוען בפשטנות מסוימת שמילק הצליח להרגיש אושר רק לאחר שגילה את העוצמה הטמונה בחשיפה כנה של זהותו. המימוש העצמי הזה תבע מחיר כבד: מערכות היחסים הרומנטיות של מילק הוקרבו על מזבח הפוליטיקה והפרופיל התקשורתי הגבוה שלו גרר איומים ברצח.

מול מילק מציב הסרט מראה אפלה בדמות יריבו הפוליטי דן ווייט (ג'וש ברולין, “אין ארץ לזקנים"), האנטי גיבור של סיפור השחרור הפרטי והחברתי. השוטר לשעבר שנבחר למועצת העיר של סן פרנסיסקו כנציג השוטרים והכבאים מתואר כמי שתמך בעמדות שמרניות במיוחד בשל הדחקה מינית – אותה הדחקה שמילק למד לשחרר.

עיסוק אובססיווי במוות

הבמאי גאס ון סנט ערך ברבים מסרטיו ניסיונות קולנועיים לא שגרתיים. למשל, בשחזור המדויק שיצר ל"פסיכו" של היצ'קוק, או ב"אלפנט", שנוצר אמנם בהקשר של הטבח שאירע בבית הספר קולומביין, אך הדגיש את ההיבטים המופשטים והפנטסטיים של הסיפור. לעומת זאת, ואן סנט כבר הוכיח שהמיינסטרים לא זר לו כשביים את "סיפורו של וויל הנטינג".

ב"מילק" נעשה מאמץ לברוא מחדש את אווירת שנות ה-70, כולל שימוש בקטעי ארכיון ושחזור מדויק של שכונת קסטרו ושל חנות הצילום שהיתה למרכז פוליטי. קריינות בקולו של מילק משמשת אמצעי נוסף להגברת האמינות של הסרט. בפתיחה, וברגעי מפתח לאורך הסיפור, מוצג מילק העגמומי היושב לבדו במטבח ביתו ומקליט את מאורעות השנים המשמעותיות ביותר בחייו. הוא עושה זאת כדי לשמור עדות למאבק שניהל במקרה שהוא יירצח על ידי מתנקש, כפי שאכן קרה.

 

שון פן ב"מילק" (מימין) והרווי מילק. האווירה שוחזרה במדויק

העיסוק האובססיווי של מילק ברגע מותו מוביל אל סצינת הרצח עצמה, שהעובדה כי היא ידועה מראש מייצרת את המתח הדרמטי המשמעותי ביותר בסרט. האופן הלא ריאליסטי שבו הסצינה מעוצבת תורם להצלחתה לממש את הציפייה הזאת. ברגע הרצח נחשף גם העניין העמוק של ואן סנט במוות, והבמאי ממשיך כאן את החקירה שערך ביצירותיו האחרות ביכולת לחזות את המוות, להנציח אותו ואולי אף לשלוט בו.

האוסקר המוצדק של שון פן

נראה כי ואן סנט התקשה לגשר בין התשוקות הסותרות שפועלות ב”מילק”. הסרט מצליח להפתיע בתיאור עשיר ויפה של הקהילה הקווירית על דמויותיה הייחודיות, ובעיקר בדמותו של מילק. אבל האידיאל האמריקאי של מימוש עצמי, שדרכו מוצגות הבחירות של מילק, הוא עטיפה עלילתית צפויה מדי ולא מתוחכמת מספיק.

התוצאה היא סרט שהכוחות הרדיקליים שבו, הבולטים בסיפור ובעיצוב הדמויות, נכלאים במבנה שמרני מדי. התסריט זוכה האוסקר של דסטין לאנס בלאק, המבוסס על תחקיר מקיף, מעניק לסרט התקופתי שפה וצבע. חבל שהוא מתעכב גם על תיאור מפורט וטרחני של מהלכי ההתמודדות הפוליטית.

הכוח החזק ביותר של "מילק" הוא שון פן, שמציג משחק וירטואוזי נדיר, משכנע וכריזמטי. הוא חוגג את המוחצנות הבולטת של מילק, ומצליח לשכנע ולרגש גם ברגעיו הפגיעים והמופנמים. מבלי לפגוע בהילה שלו כגיבור טרגי וכאייקון מהפכני, פן מעניק למילק דמות קולנועית מוחשית, רבת מעלות ומגרעות, ומלאת קסם.

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>