1. סרטים
  2. כתבות

בשבחי החוויה: הקשר בין רדיוהד ל"דנקרק"

דרמת המלחמה מעוררת תגובות נזעמות אצל צופים שרוצים "עלילה ודיאלוגים". ממש כמו מאוכזבי "לה לה לנד" אשתקד או מקטרגי הופעות הפארק, שפשוט לא הבינו שההנאה ביצירות האלה טמון אך ורק בחוויה

דנקרק
רציתם שהסרט ייגמר כבר? סימן שנהניתם. "דנקרק" צילום: Melinda Sue Gordon/אי־פי

"בין רע להכי רע אי פעם" כתב 'אודי' בטוקבק בוויינט לביקורת על הסרט "דנקרק" והוא ממשיך, "ראיתי אלפי סרטים בחיי ואני חובב קולנוע מזה שנים רבות, וזה בהחלט הסרט הכי גרוע שראיתי אי פעם!". "סרט שההגדרה 'מדהים' קטנה עליו", כותב 'רועי' בתגובה לאותה ביקורת ממש ומוסיף - "שעה ו-45 של טירוף חושים מוחלט. לא חושב שאפשר להגיע לקולנוע יותר מזוקק מזה". "סרט נוראי", הגיב 'ראיתי אתמול' לביקורת על הסרט "לה לה לנד", "משעמם, חסר עלילה, שחקנים גרועים שהקשר בינם ובין שירה מקרי בהחלט!". 'שרון', מצידה, ענתה לו - "יצירת אומנות לכל החולמים, המגשימים, היזמים, דיון פילוסופי קיומי במסווה של מיוזיקל דביק. יצירת מופת. לכו לראות". אז מי צודק בקרב הטוקבקים הגדול הזה? אי אפשר באמת לקבוע, שהרי "על טעם וריח אין להתווכח", אבל עצם הדיאלוג המקוטב שהסרטים הללו יוצרים - שנע בין סגידה לקיא קיברנטי - טומן בחובו אמת אמנותית גדולה יותר. שני הסרטים, שונים ככל שיהיו האחד מהשני, בנויים על חווית הצפייה עצמה. במקרה של המיוזיקל המריר-מתוק של דמיאן שאזל מדובר באופטימיות, אהבת חיים ודחף ליצירה, בעוד שב"דנקרק" זה הייאוש, הפחד ותחושת ה"אין לאן לברוח".  אם חוויתם בשני הסרטים האלה משהו מזה, אז הבמאים הצליחו במשימתם ואכן "נהניתם" מהסרט.

» ביקורת "דנקרק": מלחמה עכשיו!
» 10 סרטי המלחמה הגדולים ביותר
» הפסקולים הגדולים בהיסטוריה
» "ואז היא הגיעה": וחבל שכך
» "החבר'ה הטובים" חוזרים

הרצון לבחון יצירה, קולנועית במקרה הזה, בעזרת סרגל כלים גנרי - עלילה, דמויות, דיאלוגים - הוא לא רק פשטני אלא גם מוטעה ביסודו, ובעיקר עושה לצופה חיים קלים. יש סרטים בהם מהות החוויה היא הדמויות והדיאלוגים, ועדיין יש שיגידו עליהם שלא עברה עליהם "חוויה אמיתית" בזמן הצפייה. הסרט "הכי טוב שיש", בכיכובם של ג'ק ניקולסון והלן האנט, הציג קומדיה אנושית מצחיקה ומרגשת ששברה קופות בדרך לפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר. "זה לא סרט לאוסקר" הפטירו רבים אחרי הצפייה, למרות שצחקו והתרגשו. ולמה? כי החוויה של הסרט לא הייתה "רצינית מספיק" לטעמם. הרי סרט עם "חוויה אמיתית" חייב לעסוק בנושאים כבדים ורציניים, רק כך הוא יהיה כנראה "מתאים לאוסקר". אבל האם צחוק, אופטימיות או הרחת פרחים דמיונית, עליה דיווחו חובבי "לה לה לנד", היא פחותה מכובד הראש המתלווה לצופה בימים שאחרי צפייה בדרמה קשה דוגמת "רשימת שינדלר"? או שפשוט מדובר בשני סוגים שונים של חוויה? אפשר פשוט להכיר בכך שיש סרטים שלא תלויים בסיפור אלא בעוצמת החוויה עצמה, כל חוויה באשר היא.

"דנקרק" - לצפייה בטריילר:

"דנקרק", סרט המלחמה המרהיב של כריסטופר נולאן, גרף את מחמאות המבקרים והכניס 105 מיליון דולר בסופ"ש הראשון ליציאתו. ועדיין, הדעות ב"רחוב" מנוגדות ומקוטבות. רוב המקטרגים שופטים אותו על חוסר בעלילה, דמויות או דיאלוגים - אותו שילוש קדוש שיבטיח "חוויה עמוקה". היעדרם של השלושה, ואכן בסרט כמעט ולא יודעים את שמות "הגיבורים", היא בחירה ברורה של הבמאי. הרצון להעביר את הצופה חוויה קשה ומעיקה, ללא ההקלה שבהצמדות לגיבור או המתנה לקתרזיס, היא בסיס הכוח של הסרט. כך, ורק כך צריך לשפוט אותו. אם הרגשתם את הפחד, אם התבלבלתם מהעלילה, אם רציתם שהסרט ייגמר כדי שהמועקה תיעלם, אז חוויתם את הסרט במלוא הדרו. כי זאת החוויה של "דנקרק" - אימה. כמו שהחוויה של "לה לה לנד" היא אופטימיות חסרת גבולות, וכמו שהחוויה של "הסנדק" היא האורך הסאגי של היצירה שמכניס אותך לנבכי משפחת קורליאונה. לבקר את "דנקרק" על היעדר דיאלוגים ואת "לה לה לנד" על דמויות שטוחות זה כמו לטעון שהסצינות ב"הסנדק" ארוכות מדי - כלומר לא להבין את החוויה.

לפעמים לא צריך סיפור כדי לספר סיפור. "לה לה לנד - אפילוג":

בשביל החוויה גם הצופה צריך לעבוד

בשבוע שעבר זכו חובבי המוזיקה לצפות בשתי הופעות רוק מעולות בפארק הירקון. שתיהן, "גאנז אנד רוזס" ו"רדיוהד", נמצאות בשני הקצוות השונים של סקאלת הרוק עם שני קהלים שונים בתכלית אחד מהשני, אבל שתיהן הצליחו להוציא ביקורות ארסיות. האמת היא שמי שהתלונן על המסכים (או היעדרם) ברדיוהד היה צריך להתעדכן בחלק אינטגרלי בהופעות של הסטריינג'ים מבריטניה, ומי שבכה על קולו (או היעדרו) של אקסל רוז היה צריך לשמוע את אחת ההופעות בסיבוב העולמי של גאנז אנד רוזס. כשבאים לראות את גאנז אנד רוזס יש לצפות לחוויה שכוללת גיטרות חשמליות ואווירה מחשמלת, וכשבאים לראות את רדיוהד יש לחכות לביצועים מדויקים ואווירת תפילה בקהל. מי שציפה למשהו אחר פשוט לא כיוונן את החוויה שלו לחוויה אליה כיוונו האמנים.

מי שתיאם ציפיות קיבל את החוויה המלאה. רדיוהד בישראל - "קריפ":

כדי ליהנות מיצירה קולנועית שאינה נמנית על ז'אנר ה"תשאירו את המוח בחוץ ובואו לראות אנשים מעופפים עם גלימות" צריך גם לעשות שיעורי בית, ולדעת לקראת מה אתם הולכים. שיעורי הבית של הצופה לא נגמרים עם תחילת המופע, גם אחריו הוא צריך לבחון עם עצמו ולשאול מה החוויה שניסה היוצר להעביר? האם הוא עבר את החוויה הזאת? ורק אז להגיע למסקנה אם נהנה או לא.

ומילה לכל ההייטרים שבינינו: בעולם בו כולם סוגדים לאותם דברים, להיות שונא זה לא רק מגניב, זה ממש נחוץ. אבל אם כבר להיות "שנאן" אז להיות אחד מנומק, שהבין את החוויה שראה כעת ופשוט בחר לשנוא אותה. אחרת אתם לא יותר טובים מהאנשים שאתם שונאים. בפעם הבאה שאתם הולכים לסרט תתאמו ציפיות ותהיו פתוחים לחוויות, אולי זה ימנע את התסכול האדיר מכך שכולם מהללים משהו שאתם שונאים. זה לא בגלל שהם מבינים יותר או ראו משהו שאתם לא, אלא כי הם הרשו לעצמם להישען אחורה, לתת לבמאי לקחת אותם למסע, ופשוט ליהנות מהחוויה. 

"דנקרק" - איפה ומתי לראות?

תגיות

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>