1. סרטים
  2. כתבות

הניצחון הקולנועי של המאבק הפלסטיני

מייסלון חמוד, יוצרת "לא פה, לא שם", היא חלק משני גלים בעת ובעונה אחת - נשים במאיות ויצירה פלסטינית-ישראלית. בניגוד לדור הקודם היא לא מתנצלת ולא מפחדת, גם מהגזענות התל אביבית

מייסלון חמוד
"אנחנו חמישית מהאוכלוסייה, אז בוא נגרום לזה שחמישית מהתקציב יושקע בנו". מייסלון חמוד צילום: מנחה נופה

בעידן בו התקשורת הקלאסית הולכת ומאבדת מכוחה, היוצרים העצמאיים מקבלים את המושכות לידיהם. 2016 הייתה מלאה בהצלחות שסללו את דרכן לפסגה ללא עזרה - החל מפריחת הקולנוע העצמאי ועד אושיות האינסטגרם שהפכו את החוקים בעולם הפרסום - פרויקט מיוחד מאיר זרקור על האנשים שהצליחו לפרוץ את תקרת המיינסטרים לגמרי לבד.

» ילד פלא: איתן יהושע עולה על המפה
» צועק אוכל: אסף שטרן לא מפחד מביקורת
» עומדת מצחוק: הסטנדאפ של מור חן
» מריה דומרק בדרך לכבוש את העולם
» קולנוע, דור ה-Y: הכירו את הדס בן ארויה
» מטראומה לבינאלה: האמן מידד אליהו
» ההומור המיוחד של קבוצת אנדרדוס

ראינו אותה השנה ב: סרט הקולנוע "לא פה, לא שם".
הפעם הראשונה שלי: "סרט הגמר של שנה א', Shades of Light''".
הפוסטר על הקיר: "יוסוף שהין, הבמאי המצרי".
פתח לי את הדלת: "שלומי אלקבץ, המורה שלי במנשר וחבר שלי היום".
ההשראה שלי: "האקטיביזם החברתי, והמודעות החברתית. לראות עוולה חברתית ולנסות לפעול לתקן אותה".
רגע אחד של הצלחה: "כשאמרנו 'לא' לפסטיבל הסרטים של ונציה".
אירוע תרבות שריגש אותי השנה: "'Much Love' של נביל עיוש".

איפשהו בין הטירוף של "הערבים נעים בכמויות" ל-BDS, בשקט בשקט, נולדת לה שפיות ישראלית. אם לא במציאות עדיין, אז לפחות על המסך הגדול. שלושה סרטים פלסטינים-ישראליים ("ג'נקשן 48", "עניינים אישיים", שזכה בפסטיבל חיפה ו"לא פה, לא שם"), שניים מהם נוצרו על ידי נשים פלסטיניות, מצליחים לעורר עניין חיובי וקופתי בקרב הקהל היהודי. רק העובדה הזאת נשמעה עד לפני כמה שנים כחלום בהקיץ. "אני לא חושבת שזה ניצחון", מצננת מייסלון חמוד, יוצרת ובמאית "לא פה, לא שם", את האופטימיות. "אנחנו לא פועלים בוואקום, אנחנו בתהליך של התפתחות קולנוע פלסטיני בארץ. עכשיו יש יצירה פלסטינית שיותר נוכחת במרחב, אבל זה לא אומר שהמרחב הזה הוא יותר פתוח לפלסטינים. הסרטים האלה הם לא סרטים ישירים על הכיבוש, והם יותר קלים לעיכול לקהל הישראלי. קל להגיד שהפלשתינים מגניבים, כל עוד זה לא נוגע באופן ישיר לשיח על הכיבוש ועל הלאומיות. אנחנו לפני פרסי אופיר והדיבור על ההגדרה של הסרטים יגיע. לי אסור להגיד שהוא סרט פלשתינאי-ישראלי, למרות שאני פלסטינית-ישראלית".

לא פה, לא שם
"ש פה תהליך מטורף שהחברה הפלסטינית עוברת מול סרט כזה". "לא פה, לא שם" צילום: יניב ברמן

את מופתעת מהתגובה של הקהל הישראלי?
"ברור. המציאות שלנו לא ממש מסבירת פנים, ועוד סרט בלי כוכבים ועוד בערבית. אבל זה פייק, זו לא קבלה אמיתית, כי להתהדר בזה סטייל 'תראו יש לנו יוצרים פלסטינים' זה גם מסוכן. לא רק שמאלנים ראו את הסרט, קיבלתי תגובות גם מחברי מרכז ליכוד. זאת האמנות הטובה שעושה את זה. אבל מפה ועד חיבוק של הממסד, הדרך ארוכה. כל עוד היצירה לא אומרת לישראלי 'אתה גזען ופשיסט' אז ברור שיותר קל לישראלי להתלהב מאיתנו".

בכל זאת, את לא מזהה מגמה של יצירה פלסטינית?
"אנחנו חמישית מהאוכלוסייה, אז בוא נגרום לזה שחמישית מהתקציב יושקע בנו. הייתי מאוד רוצה לקרוא לזה מגמה של קולנוע פלסטיני, אבל נצטרך לראות אם זה ממשיך".

כתבת את הסרט לקהל יהודי או ערבי?
"לכל אדם בתבל. הרצון שלי הוא שהסרט יגיע לכל חור בעולם. אמנם הכיבוש הישיר והלא ישיר הוא בהוויה שלי, אבל כאישה חשוב לי שהחברה שלי תעבור תהליכים לכיוון יותר בריא. כיוון פמיניסטי יותר, וזה יותר חשוב לי. הערך המוסף הוא שהיהודי גם הסתכל במראה והבין שהוא בעל תודעה כוזבת, אז הרווחתי פעם שנייה".

החברה שלך לא הגיבה טוב לסרט, קיבלת איומים?
"פתחתי תיבת פנדורה. הוציאו עלי פתווה, על כל המשתמע מכך".

לא פחדת?
"ב-24 השעות הראשונות פחדתי. אבל זה פונדמנטליזם, יש את זה גם במאה שערים. ככה זה כשמערערים את העקרונות של חברה שמרנית. אבל בסרט יש נושאים שהם טאבו שאף פעם לא נדונו בחברה הערבית, ועצם הדיון בנושאים האלה ושזה הגיע לעיניים ערביות, את שלי עשיתי".

מייסלון חמוד
"מה שקורה בתרבות הפלסטינית-ישראלית קורה בכל חברה ערבית אחרת". מייסלון חמוד צילום: מנחה נופה

היו גם תגובות אוהדות?
"קיבלתי תגובות קיצוניות משני הצדדים. מצד אחד אנשים פונים אלי בוכים, ומצד שני קיבלתי סטטוסים שכתבו בהם שפמיניזם הוא סרטן. יש פה תהליך מטורף שהחברה הפלסטינית עוברת מול סרט כזה. בפעם הראשונה שישבתי ליד ההורים שלי והם הבינו מה הבת שלהם באמת עושה, העיניים שלהם נפתחו. אבל הם היו גאים מאוד".

לא הרגשת שיש לך מחויבות לאומית לכתוב על הכיבוש?
"הכיבוש והקונפליקט קיימים בסרט, רק בצורה קצת יותר מתוחכמת. מדובר בשלוש דמויות ראשיות פלסטיניות בתל אביב, זה כבר סיי רציני. ולמה זה מגניב את הקהל? כי הם רואים את האויב, יעני, שמתנהג ממש כמוהם. זה מפתיע אותם, אבל זה גם חושף את הגזענות והמצב הבעייתי שקיים".

תל אביב מאוד נוכחת בסרט, גם בה את מרגישה גזענות?
"בטח שיש גזענות גם בתל אביב. החל בלדבר בערבית בטלפון במונית שירות שגוררת מבטים, ועד קושי בלהשכיר דירה בגלל שאתה ערבי. כן, תל אביב היא המקום היחיד השפוי לחיות פה בארץ בגלל שהוא מקום מפלט של כל הדחויים, אבל זה לא אומר שהיא נקייה מהגזענות שקיימת בארץ".

עדיין יש תחושה של התעוררות תרבותית-פלסטינית בעיר
"הסצנה הפלסטינית בתל אביב בוערת. יש ליינים שלמים של מסיבות שמתחילות לצוץ ברחבי העיר, וכמובן עוד ועוד סרטים פלסטינים".

הפריחה התרבותית הזאת היא לא חיזוק לאנשי ימין שאומרים "תראו כמה טוב להם"?
"מה שקורה בתרבות הפלסטינית-ישראלית קורה בכל חברה ערבית אחרת, בין אם זה ברמאללה, ביירות או קהיר. גם שם הצעירים רוצים חופש, הנשים שוויון והיוצרים ליצור. לא נתתם לנו שום מתנה, צאו מהסרט שלכם".

עכבר EXTRA

לעוד כרטיסים במתנה >>