1. סרטים
  2. כתבות

האם לאמנים אין מקום בקיבוץ?

סרט חדש עוקב אחרי להקת קיבוצניקים שנסעה לעשות את זה בלונדון. במאי הסרט מסביר איך הקיבוץ הבריח אותם, למה הם גדולים מהחיים, ולמה עצרה אותו המשטרה בזמן שצילם בתחתית של לונדון? ראיון

שדה של חולמים
יצאו מהמקום היחיד בו היו באמת ובתמים מיוחדים. "שדה של חולמים" צילום: נועם סטולרמן

היחסים בין הקיבוצניק לקיבוצו כבר היו נושא לאינסוף מחקרים מדעיים וטיפולים פסיכולוגיים, אבל נראה שהגיעו לשיא הביטוי בשירם של שמוליק קראוס וג'ו'זי כץ, "בלדה לעוזב קיבוץ". פזמון השיר "הוא עוד ישוב" מבטא בשורה אחת את כל המורכבות ביחס בין היישוב שהוא למעשה דרך חיים, לבין האנשים שהם למעשה עבדים שלו. סרט דוקמנטרי חדש, "שדה של חולמים", הוא מעין בלדה לעוזב קיבוץ בשנות האלפיים. הסרט עוקב אחרי שלושה קיבוצניקים מקיבוץ העוגן שהקימו להקה, חלמו בגדול ונסעו ללונדון להצליח, אבל חזרו עם הבס מקופל בין הרגליים. כמו כל סיפור על אדם שנפגש עם הרעיון הקיבוצי, גם זה מספר הרבה על החלום ושברו, לא של שלושת החולמים מהסרט, אלא של קבוצות המתיישבים שעלו על הקרקע ויצרו מפלצת אוכלת יושביה. "הקיבוץ דיכא את האמנות שלהם", מסביר הבמאי נועם סטולרמן את הסיבות שהובילו את להקת ה-" Field people" לעזוב, "את היצירתיות והאמונה עצמית שלהם. ראיתי את האופן שבו אנשים מתייחסים אליהם בקיבוץ, ומצאתי אצלם ניכור חזק מאוד כלפי הקיבוץ. הניכור היה כל כך חזק עד שהם לא חשבו על מסע קטן יותר, לתל אביב נניח, אלא הכי רחוק שאפשר".

» "נורמן": השיא הקולנועי של ריצ'רד גיר
» "הכל שבור ורוקד": הבמאי שרוצה להיות אסי דיין
» יוסף סידר: "גיר לא היה הבחירה הראשונה"
» "הסוכן": מותחן דרמטי משובח
» הבמאי שמנסה ללמד את הקפיטליזם לקח
» מדור סרטים בעכבר העיר

יש תחושה בסרט שהקיבוץ פשוט לא מסוגל להכיל אותם.
"הם הרגישו שיש קנאה כלפיהם מהקיבוצניקים, הם ירדו להם לחיים כי לא הייתה להם את הסבלנות לשבת ולהקשיב למוזיקה שלהם". 

הניכור לקיבוץ זה המכנה המשותף העיקרי שלהם?
"השלושה האלה מצאו אחד את השני בגלל שהם היו אאוטסיידרים של הקיבוץ. אבל יש פה גם דיסוננס - הם יצאו מהקיבוץ כי הם הרגישו הכי מיוחדים ונסעו ללונדון שם הם הכי לא מיוחדים בעולם. בעצם, בקיבוץ, זה היה המקום בו הם היו באמת מיוחדים". 

יש במסע שלהם משהו קצת נאיבי, לא?
"הם נאיביים אבל זה כובש, זה גורם לך לרצות שהם יצליחו. החבר'ה האלה קמו, נסעו ללונדון וניסו לעשות את זה, זה מעורר הערצה".

ניסו ונכשלו.
"אני לא חושב שהם נכשלו. הם עשו משהו בלתי ייאמן. לא יודע עד כמה הם חשבו שהם הולכים למלא אצטדיונים וכאלה, זה סיפור התבגרות. היה חשוב להם לעבור את כל הדבר הזה, כאנשים ומוזיקאים, כדי למצוא את המקום שלהם. כל אחד מהם מצא את עצמו, אחד השלים עם הקיבוץ, אחד מצא קריירה שהוא שלם אתה, וכל אחד גילה משהו על עצמו. הטינה כלפי הקיבוץ קצת נרגעה. המסע הזה היה רק אמצעי, המוזיקה הייתה רק אמצעי, המטרה הייתה להתמודד, לברוח מהקיבוץ".

נועם סטולרמן
"הקולנוע הדוקמנטרי בישראל הוא מהפכה אמיתית". נועם סטולרמן צילום: אסף מגל

הסרט מגיע כעת להקרנות בסינמטקים של תל אביב, הרצליה וחולון אחרי שלא הצליח למצוא את מקומו באף מסגרת, בסיפור שדי דומה לסיפורם של כוכבי הסרט. "הסרט קיבל דחייה מכל הפסטיבלים בישראל",  מגלה סטולרמן תוך כדי התנשפות של סבל וניצחון כאחד. "שנייה לפני הוויתור פתאום שני סינמטקים, של תל אביב והרצליה, אמרו לי 'זה נפלא, בוא נקרין'. וככה גם בסינמטק חולון והלאה", הוא מספר. 

אתה מרגיש שלא העריכו את הסרט?
"היה איזה מנהל של אחת הקרנות, והוא אמר לי 'זה מרגיש שפשוט יצאת לצלם'. ומה זה סרט דוקומנטרי אם לא לצאת ולצלם? יש פה איזה זלזול בכל מה שהוא לא ממוסד, והגיע הזמן שהקצוות של הקולנוע הישראלי קצת ייפרמו".

יש תחושה שהקולנוע העצמאי בישראל דווקא מתחיל לפרוח.
"אין באמת קולנוע עצמאי בישראל, זה לא שאין סרטים עצמאיים הם פשוט לא מקבלים את הפלטפורמה, את המקום להציג בו. אלמלא הסינמטקים הסרט הזה היה נקבר, אין לו שום גוף שידור או קרן מאחוריו. הוא נעשה בכסף פרטי, שלי ושל חברים שהאמינו בפרויקט, ובעזרת פרויקט הדסטארט". 

יש גל מחאה נגד קרנות הקולנוע, אתה מצטרף אליו?
"אני חושב שצריך לעשות ריענון בכל הנוגע לחלוקת הכסף בקרנות הקולנוע. למה צריך להגיש הצעת הפקה בצירוף שם לבקשה? הרי גם ככה התעשייה קטנה, אז למה לא למנוע מצב של 'מכיר, לא מכיר, כן מכיר', למה לא לעזור לאלה שלא קיבלו קרן? להגיע למצב שוויוני יותר?". 

אז אתה מסכים עם הביקורת של שרת התרבות?
"מירי רגב לא בקריאה בפרטים, אם היא הייתה יותר בקיאה ופחות מנסה לנצל את המצב, הייתי מצטרף אליה ברצון". 

ככה הסתבכת עם המשטרה הבריטית

הרבה יותר מסרט על קיבוץ, או מחאה נגד ממסד הקולנוע, יש פה סרט על רוקנרול. כמו תמיד כשמדובר בקיבוצניקים, הם מצליחים להביא משהו מזוקק וטהור אבל שנטוע עמוק בעבר העירוני, "קצת אנכרוניסטיים", מגדיר אותם סטולרמן. "הם לא הלהקה הכי גדולה ששמעתי בחיי", הוא מבהיר, "אבל המכלול שלהם - האנרגיה, התשוקה והאומץ, הופכים אותם לדבר ענק".

איך בכלל הגעת אליהם?
"הגעתי לסיפור הזה דרך אביב (מתופף הלהקה א.ל) שלמד איתי בתיכון. נשארנו בקשר והייתי בתקופה של בלבלות. שאלתי את עצמי מה אני עושה בארץ הזאת בכלל, ומצאתי את השלישייה הזאת שחשבה את אותו הדבר והיו מנוכרים מהמקום שלהם - מהקיבוץ".

כשאאוטסיידרים מאחדים כוחות. "שדה של חולמים" - טריילר:

אתה אוהב את המוזיקה שלהם?
"אני מאוד אוהב אותם כלהקה. והסרט מספק להם שירות בצורת עשייה ששמורה ליוצרים גדולים במיוחד, וככה הצלחתי לתת להם משהו שהעולם לא נתן להם. יש פה דיסוננס בין השפה ששמורה לסיפורים הגדולים לבין הסיפור שהוא הכי קטן שיש. הסרט הוא שלי והחוויה היא שלי, האומץ לקחת את עצמך ולנסות במקום אחר". 

היה רגע שאמרת לעצמך "הם הולכים לעשות את זה"?
"היה מקום שהם הופיעו בו על בסיס חודשי, עכשיו זה מקום שהופיעו בו הכי גדולים שיש, ברמה של איגי פופ. ופתאום אתה רואה שאחרי הופעה אנשים ניגשים אליהם, מקיפים אותם, ופשוט באים לדבר איתם. שלא נדבר על הדברים הוולגאריים כמו סקס בשירותים עם מישהי שפגשו בהופעה והסמים, אבל היו רגעים קטנים שאתה אומר לעצמך 'הם משתקעים פה באמת'".

והיו רגעים של שבירה בדרך?
"בלונדון זה היה "מבצע של איש אחד" והכל היה עלי, זה היה קשה בטירוף וגם הביא סיטואציות מצחיקות".

תן דוגמה.
"כשצילמנו ברכבת התחתית, איבדתי אותם והמשכתי לצלם בתחנה ופתאום מגיעים חמישה אנשי אבטחה. הם החרימו לי את המצלמה והציוד ואמרתי לעצמי "הלך הסרט". רק אחרי ויכוחים של חצי שעה ותחינות הם נתנו לי את הציוד בחזרה תוך כדי הבטחה שלא אשוב לצלם שם. חזרתי לצלם שם למחרת כמובן".

מה הולך לקרות בהמשך מבחינתך?
"תמיד רציתי לעשות קולנוע עלילתי, אבל החוויה של הסרט פשוט פתחה לי עולם מופלא והבנתי כמה הקולנוע הדוקומנטרי הישראלי הוא בגדר מהפכה, לא פחות".

תגיות

עכבר EXTRA

לעוד כרטיסים במתנה >>