1. סרטים
  2. כתבות

לבן זה השחור החדש: איך השתלטה הפוליטיקה על הקולנוע?

שנת 2016 הייתה שנת שיא בעירוב של פוליטיקה וסרטים - החל במתן פרסים לסרטים לא ראויים, ועד לדיון סביב צבע העור והנטיות הפוליטיות של היוצרים. אם העולם יבין שיש צרות לבנות מעניינות וסיפורים שחורים משמימים, אז יהיה לנו קולנוע איכותי יותר. אולי בכל זאת אפשר ללמוד משהו מישראל

את 2016 אולי יזכרו בתור השנה שבה הלכו לעולמים מספר ענקי תרבות, זאת שכולם ירצו כבר שתיגמר לפני שימותו עוד אגדות בשיבה טובה, מי יותר, מי פחות. ראשית, צר לי לבאס, אבל כנראה שגם ב-2017 ייגזלו מאיתנו אי אלו אושיות, כי עדיין לא המציאו תרופה למוות. שנית, הבעיה הקשה הרבה יותר של השנה החולפת נוגעת לתופעה עתיקה לא פחות, אבל כזאת שהחמירה עד כדי הרס של כל חלקה טובה בשיח הביקורתי והתרבותי - עירוב לא נחוץ של פוליטיקה, וכתוצאה מכך הפיכת פוליטיקת הזהויות לערך עליון.» אוסקר 2017» איך השתלטו הסרטים "האמיתיים" על המסך?» על השנה הבידיונית של הקולנוע התיעודי» "החטאים": הסרט הישראלי הכי לא ישראלי שיש» "לעבור את הקיר" הוא סרט השנה של המבקריםהנושא ראוי, זה אומר שהסרט ראוי לפרס? "ספוטלייט", הזוכה באוסקר 2016 (צילום: יח"צ)במקום לדבר רק על התוצרים המעולים של הקולנוע הישראלי השנה, או על מספרי הצופים המרשימים בחודשים האחרונים, מדברים שוב ושוב על הנטיות הפוליטיות של היוצרים, או הגופים המממנים אותם. האם במאי או במאית צריכים ליצור סרט רק פי הרקע שלהם? בעולם מעוות מעין זה, לא היו לנו סרטים על אסטרונאוטים או בתי מלוכה, אלא רק דרמות מיוסרות על במאי קולנוע. ואם כן יהיו סרטי חלל או דרמות ראוותניות, הם יהיו כתובים איום ונורא בידי אנשים שכתיבה או בימוי אינם המקצוע שלהם. קצת כמו פוליטיקאים שמנסים להפגין בקיאות קולנועית אבל לא מסוגלים לזכור שמות.זה נכון שמנגנוני הקולנוע בישראל (ובעולם) מנוהלים בידי ההגמוניה הישנה (שאליה נהוג להתייחס היום כאל גברים לבנים, הטרונורמטיביים ופריבילגיים), ולא יזיק לנסות משהו חדש. אבל בישראל היצירות ויוצריהם מגיעים מכל רקע שאפשר לדמיין, אז אולי זאת לא הבעיה הראשונה בה יש לטפל. זה גם נכון שהייצוג של היוצרים, ובמיוחד היוצרות, אינו שקול לייצוג שלהם באוכלוסייה, אבל אין זה אומר בהכרח שהפתרון הוא אפליה מתקנת ללא קשר לכישורים או כישרון. מה הקשר בין סרט על ראפ לצוללות גרמניות? "ג'נקשן 48'" - טריילר:המחשבה העקומה לפיה סרט אמור קודם כל להיות נאמן לאיזו מציאות אובייקטיבית ורק אחר כך לעצמו, הופכת כל דיון קולנועי לעקר. משפט כמו ״מה, עוד פעם סרט על הכיבוש?״ שנאמר בידי מי שמאמינים כי אין כיבוש, או ״מה, עוד פעם סרט על בעיות של אנשים לבנים?״ כשהדוברים הם אנשים לבנים שמינו עצמם לשגרירי כל הצבעים והזהויות, נתפסים כיום משום מה כטיעוני מחץ בהקשרים של קולנוע. הם לא. בשיח החברתי ברור שיש מקום לטיעונים כאלה ומהי מטרתם, וכמובן שכתוצאה מכך הם יהיו חלק גם מהשיח התרבותי או האמנותי, אבל לא יכול להיות שעל פיהם יקום או יפול מוניטין של יצירה.זה מה שנזכור משנת השיא של הקולנוע הישראלי. מירי רגב בטקס פרסי אופיר (צילום: אילן אסייג)באופן אישי (וגברי, ולבן, ופריוויליגי. סליחה), הגיעו לי עד כאן סרטים על נושאים חשובים שאין להם שום ערך קולנועי (מישהו זוכר את "ספוטלייט"?). אני גם חושב שניסיונות לגרוף הון פוליטי מכל הכיוונים, של יוצרים מחד ושרות תרבות מאידך, הגיעו השנה לשפל חסר תקדים. עובדה שבתחילת השנה, כשזכה הסרט ״ג׳נקשן 48״ בפרס חביב הקהל בפסטיבל ברלין, בחר הבמאי אודי אלוני לנצל את הבמה שניתנה לו בזכות ההישג האמנותי כדי לקרוא לממשלת גרמניה לא למכור צוללות לישראל (אותן צוללות שצפו ועלו לא מזמן לכותרות בהקשר אחר). ״ג׳נקשן 48״ הוא סרט שחוזר בצמתים מהותיים נוספים השנה כמייצג של השיח הבעייתי - האם מדברים על כך שהכתיבה או הבימוי נופלים ברמתם מן האיכויות המוזיקליות הסוחפות של הסרט? או דנים אך ורק בהשקפותיו הפוליטיות של הבמאי, ומוצאו של הכוכב-כותב תאמר נפאר? השיא היה כמובן באותו טקס פרסי אופיר, שנפאר היה אחד מכוכביו מכל מיני סיבות והוליד את ההסלמה שהובילה לאותם רגעים קשים לצפייה. אבל השאלה שמתעסקים בה היא מי התחיל, במקום בתהייה היותר חשובה - איך אפשר להפסיק?דוגמה נדירה לסרט "חשוב" שהוא באמת טוב מבחינה קולנועית. "אור ירח" (צילום: יח"צ)האמת היא שהקולנוע הישראלי לא לבד בעניין, ושנת 2016 התחילה מקולקלת כבר עם הולדתה בינואר. זה קרה כשבפסטיבל סאנדנס זכה ״הולדתה של אומה״, סרטו של נייט פארקר על מרד עבדים בארצות הברית המפולגת. רבים איימו שיזכה באוסקר כפיצוי על ״האוסקר הלבן״ של השנה שעברה (שלא היה לבן יותר מבדרך כלל, אבל כן התעלם מאי אלו סרטים או הופעות שנחשבו למוצלחות, או אולי למייצגות? כבר אי אפשר להבדיל). מאז, הסרט המביך לצפייה הספיק להיעלם כליל מעונת הפרסים, אבל זה לא היה בגלל איכותו הירודה עד מאוד. ממש כמו בעלייתו, גם הסיבה לנפילתו של ״הולדתה של אומה״ הייתה חוץ-קולנועית - משפט אונס בו היה מעורב פארקר בעבר צף ועלה חזרה לתודעה. באמריקה כמו באמריקה, בה הכל מורכב ממשבצות שיש למלא, מיהרה התקשורת לנחש מי יהיה הסרט ״השחור״ הבא שיתפוס את מקומו של ״הולדתה של אומה״ באוסקרים. כרגע התחזיות מדברות על ״אור ירח״ הנפלא של בארי ג׳נקינס, ועל ״גדרות״ הפשטני והחנפני של דנזל וושינגטון. הראשון הוא דוגמה לסרט שראוי לכל הפרסים והתשבוחות בזכות עשייה קולנועית מעלפת וסיפור יוצא דופן, אם או בלי קשר לצבע עורם של גיבוריו ויוצרו. האחר נשען על נושא הגזע, אבל נחווה כמחזה מצולם עם רמת תחכום שהיא שילוב בין שיעורי בית ברמה של בית ספר תיכון ואופרת סבון סנטימנטלית. מעניין אם אמריקה תשכיל לבחור טוב יותר את המועמדים שלה לאוסקר מאשר את העומד בראשה, או שאולי הבחירות לנשיאות משקפות במדויק את הלך הרוח הציבורי המתעסק במראית עין במקום בטיב התוכן. הלוואי שדווקא את זה לא נלמד מהאמריקאים, ונתגאה בקולנוע שלנו. גם כי הוא מגוון, אבל בעיקר כי הוא מצוין.

עכבר EXTRA

לעוד כרטיסים במתנה >>