1. סרטים
  2. כתבות

סרט משלך: מי צריך את פסטיבל סרטי נשים?

כשאישה אחת יוצאת לרחוב ונכנסת לבית הקולנוע, היא רואה את הסרט שלו. את העולם וגם את עצמה – דרך העיניים שלו. מה זה עושה לה? לפגוש כך את עצמה? דנה גולדברג, במאית ותסריטאית, על קולנוע שנותן מרחב בחירה

אישה אחת יוצאת לרחוב, ובעצם יוצאת לקרב. אישה אחת במרחב מלא עיניים, לבושה וחשופה לגמרי. חשופה למבטם הבוחן של עוברי אורח, מלמעלה למטה, מכף רגל ועד ראש. למבטם של בני שיחה, שתמיד יֵרד מתחת לפתח החולצה. מבט מזלזל או לועג אם היא אישה שמנה, שלא לומר אישה שמנה שמעזה לאכול ברחוב. מבט שגורר אחריו הערות על גודל החזה שלה, הישבן שלה, הלבוש שלה, מבט שמפשיט אותה מהלבוש שלה. וכשהאוטובוס צפוף כבר נצמדו אליה לא אחת, שלחו ידיים וחשפו מולה איברים. כבר הציעו לה הצעות, שאלו כמה היא עולה, עקבו אחריה רחוב ועוד רחוב, עד שתפסה מונית וברחה הביתה. ועוד לא דיברנו על הרחוב בשעת חשיכה. כשקול צעדים מסובב לה את הראש. כשגבר מלפניה או מאחוריה גורם לה לעבור למדרכה השנייה, ואם זו חבורת נערים אז אפילו לרחוב מקביל. להיות אישה זו חוויה קיומית לכל דבר ועניין, בה יש לך משהו שמישהו רוצה ועלול לקחת בכוח. המישהו הזה יכול להיות אבא שלך או אח שלך, או הבמאי שביקשת שיקרא את התסריט שלך. פסטיבל סרטי נשים ברחובות - לכל הפרטים

אני כותבת את המלים הללו לא כדי להאשים או לבקר. גם לא כדי לתבוע לעצמי את הפגיעוּת. אני כותבת כדי להצביע על היבט אחד מני רבים שאפילו אחִי, החרד לשלומי, לא יכול לתפוס. אני רואה היום דברים שלא ראיתי קודם. את הילד שנפל מהאופניים ביום כיפור ונשך את שפתיו לבל יפרוץ בבכי. את הפעוט במדרגות קופת חולים שאביו הרחיק ידו מן המעקה. השותף המבוהל שחש חובה להתעמת עם פורץ, או קרוב משפחה אהוב שהודה שגם הוא פוחד ברחוב לפעמים, "בשישי בערב, באלנבי, כשכל רגע עלולה לפרוץ קטטה".

אבל גבר אחד שיוצא לרחוב, זה סרט אחר לגמרי. לא פחות או יותר, פשוט אחר. לסרט שלו לא קוראים "סרט גברי". הסרט שלו הוא פשוט סרט. פשוט כי הוא 99% ממה שאנחנו רואים. כשאישה אחת יוצאת לרחוב ונכנסת לבית הקולנוע, היא רואה את הסרט שלו. את העולם וגם את עצמה – דרך העיניים שלו. מה זה עושה לה? לפגוש כך את עצמה? תמיד לצדו, ללא עניין או רצון מלבדו, בשולי העלילה? מה זה מלמד אותה? על נפשה? על רצונותיה? ומה זה מלמד אותו?סרט אחר לגמרי. "אליס":

כשאישה עושה סרט היא קודם כל עושה בחירה. מה לומר ואיך לומר ובאילו מלים. היא לא "חופשייה ומשוחררת" בימי המחזור, היא לא ברבי "חופרת" המשתוקקת לפוסטינור, היא מדברת בקול רם, וחושבת בקול רם, ושרה וצוחקת ושותקת אם היא רוצה, ולא אומרת דבר שאינה רוצה לומר, כי מישהו אחר רוצה לשמוע. ולא פוחדת לומר "אני", ולא פוחדת לומר "רוצה", ולא פוחדת לומר "יודעת", "חולמת", "נחוצה". ואיש לא יציץ לה מתחת לשמלה, ואם היא תרצה היא תסיר את כולה, ותאהב, ותשכב או תישאר בתולה, והכל מותר, והבחירה שלה.

ביום שני ייפתח ברחובות הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים. בשבילי הפסטיבל הזה הוא בית, מקום מפגש עם נשים מוכשרות וחכמות מהארץ והעולם, ועם היצירה שלהן. הפסטיבל החוגג את שנתו העשירית, קיבץ עבורנו – נשים וגברים, כ- 90 סרטים של במאיות מהארץ ומהעולם. 90 סרטים מנקודת מבטן של נשים. הפסטיבל יתקיים בין ה- 21-27 באוקטובר ברחובות, ובין ה- 27-29 תיערך לו מחווה בסינמטק ת"א.  דנה גולדברג היא תסריטאית ובמאית קולנוע ויוצרת עצמאית בתאטרון. סרטה הראשון באורך מלא, "אליס", זכה בפרס התסריט, פרס השחקנית, וציון לשבח לסרט עלילתי בפסטיבל ירושלים 2012, וכן בציון לשבח בפסטיבל לסרטי נשים 2012.

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>