טור עורכת פני הדור כפני הסטורי

מה פשר הנהירה הגדולה כל כך אחרי פיצ'ר טכנולוגי שעושה הכל חוץ מלהשאיר חותם?

מנכ"ל פייסבוק מרק צוקרברג במטה פייסבוק בקליפורניה, ב-2015
משהו משונה בממלכת הפייסבוק. מארק צוקרברג צילום: STEPHEN LAM/רויטרס

לפני כמה שנים, כשהסלפי הפך להיות הדרך היחידה שבה אנחנו מצטלמים, שטפו את העיתונים, האתרים ותכניות הפאנל בטלוויזיה דיונים על דור ה־ Y. אמרו שהוא מרוכז בעצמו, ושהסלפי, כאקט ממשי של צילום עצמי, הוא המטאפורה המובהקת לתכונה הזאת. במקום להפנות את העיניים שלנו, דרך המצלמה, החוצה, לעולם, אנחנו מפנים אותה כלפי עצמנו. ככל הנראה יש גם אי אלו אנשים באקדמיה שהתפרנסו מהפיתוח הטכנולוגי-חברתי הזה, ועוסקים בניתוחים סוציולוגים־פילוסופים של החברה האגואיסטית של ימינו. בוודאי נכתבו אינספור מחקרים או מסות על ההתנהגות המקצועית שלהם, על הדילוג בין עבודות, על תחושת החוסר־מחויבות לכלום, על הרצון בסיפוקים מידיים ועל החיים בהווה המוחלט.

» השיפוצניקים שאתם חייבים להכיר
» חנויות העיצוב הכי טובות במרכז
» לאן תורמים את כל הבגדים המיותרים?
» מהמסך לבמה: חזרתו של פולישוק
» השבוע שעבר על הסלבס באינסטגרם

האנוכיות שנוטפת מאקט הסלפי, אנוכיות שכאמור הפכה לאחד ממאפייניו הכי ברורים של דור ה־ Y, עומדת למבחן פילוסופי־סוציולוגי אחר עכשיו – עם עלייתו המטאורית של הפיצ’ר החדש – הסטורי  (Facebook Stories). הרי לכאורה, הריכוז העצמי היה צריך לייצר אנשים שעסוקים כל הזמן השארת עקבות בחול. אלה אנשים שמנסים להאדיר את שמם, לחקוק אותו על לוח ההיסטוריה (או לכל פחות על הוול שלה), לעסוק בבניית עצמם כמותג שיאריך ימים אחריהם וכן הלאה. אז אם כך, מה פשר הנהירה הגדולה כל כך אחרי פיצ’ר טכנולוגי שעושה הכל חוץ מלהשאיר חותם?

הסטורי, שהפך לאחרונה גם לפיצ’ר בפייסבוק, מאפשר יצירה של סרטונים קצרים (או רצפי תמונות קצרים), שחיים במרחב הווירטואלי בקושי במשך 24 שעות. אי אפשר להבין את ההחלטה של מארק צוקרברג להוסיף את הסטורי לפייסבוק רק כניסיון להילחם בסנאפצ'ט (ו/או אפליקציות אחרות שמבוססות על אותו עיקרון). כלומר, אולי בישיבות הסגורות, אי שם במפקדת צוקרברג בקליפורניה, חשבו שיש פה איזה מהלך עסקי חשוב ביותר – אבל הלכה למעשה יש משהו בסטורי שחותר תחת הרעיון הבסיסי של הפייסבוק. הרי אם חושבים על זה, הסטורי הוא היפוכו הגמור של הטיים־ליין. האחרון הזמין אותנו לפרוט את תולדותינו גם בדיעבד וגם באופן מצטבר. כניסה לטיים־ליין שלנו (אם נתנו לאחרים לראות אותו) יכולה לספר עלינו המון, לעקוב אחרי מה שחשבנו בזמן הבחירות האחרונות, איפה היינו כשגלעד שליט שוחרר ומה דעתנו על הזוכה האחרון בבית "האח הגדול" (נו, ההוא, החבר של ההיא). נכון, יש לנו אפשרות לערוך, למחוק, להסתיר ולשנות את הגדרות הפרטיות שלנו כך שהטיים־ליין שלנו ייתפר לתצוגה שאנחנו רוצים לספק על עצמנו, אבל עדיין – יש פה איזשהו ניסיון ליצירת ביוגרפיה פרטית, ויזואלית וטקסטואלית גם יחד.

אפליקציית סנאפצ'ט
חיים שלמים הם רגע חולף. אפליקציית סנאפצ'ט צילום: בלומברג

הסטורי, כאמור, נמצא כאן רק כדי להיעלם ולהשמיד את עצמו משל היה מסר ב”משימה בלתי אפשרית”. הוא מסרב לרעיון המקורי של הטיים־ליין – לשרטט קו רציף (יותר או פחות) של הקיום שלנו, לאורך זמן. גם אם הטיים־ליין מאפשר השתנות, צמיחה ועריכה, הוא עדיין פה כדי להישאר. אבל הסטורי הוא ההגדרה לחוסר מחויבות לסיפור האישי. הוא הסטטוס שכתבתם ומחקתם אחרי שתי דקות כי קלטתם שהבוס רואה אתכם בחופשה בזמן שאמרתם שאתם חולים; הוא התמונה שעשיתם מהבר בשישי בערב, ושכחתם שגם ההורים מציצים לכם בתמונות מדי פעם; או הרגע הזה שבו הרגשתם שלשים לעצמכם אף ואוזניים של במבי זה תקין למרות שאתם בני 37 עם שלושה ילדים ומשכנתא. הסטורי הוא בדיוק הדבר שאתם לא רוצים על הטיים־ליין שלכם.

אז נכון, כדור שעסוק כל הזמן בהמצאה של עצמו מחדש, הסטורי הוא (עוד) סמל של אנשי ה־ Y החמקמקים. אבל במובן מסוים הוא דווקא מסמן איזה ענף מעניין ואחר של הדור הזה. זה ענף שצומח ושאין לו שום עניין להשאיר עקבות או חותם על ההיסטוריה. הוא מסרב לקו הלינארי שלה, לצורך הבלתי פוסק להתקדם לעבר משהו טוב ולהגיע לשיאים. הוא כמו אומר – למה שיש משמעות כרגע לא תהיה משמעות בעוד  24 שעות, כשיתחלף מחזור החדשות. לכן אין טעם לנסות לשנות את ההיסטוריה, אפשר לכל היותר לשים לה אוזניים ואף של במבי, ולדבב אותה בקול מצחיק.

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>