ביקור בסטודיו של סשה סרבר: קלקר הוא החימר של המודרניסטים

בסטודיו של סשה סרבר מאוחסנים מרבית פסליו. הוא אוהב ליצור בקלקר, חימר, שעווה, גומי וגבס, חומרים שמאפשרים לו להשיג את חוסר היציבות המבוקש

חיבתו העזה של סשה סרבר לחומרים מינוריים נהפכת לאתגר בחלל התצוגה, כשהעבודות מועדות להישבר ולהיהרס. אף שכשהוא נקרא הוא מתקן אותן מיד, בכל זאת משהו בו היה רוצה שהפסל יקרוס לתוך עצמו והתהליך יישאר חשוף. ייתכן שבכך טמון ההבדל מבחינתו בין חלל העבודה לחלל התצוגה.

כשנכנסים לסטודיו של סרבר בבית ינאי מריחים ריח עז של שעווה ושומעים רעש חזק של קומפרסור בצד מטר אוורירי של פתיתי קלקר, חומר שהוא מרבה לעבוד אתו. כבר במבט ראשון אפשר לראות כי זהו מקום שנמצא בתנועה ובהתפתחות מתמדת: מאוחסנים בו רוב פסליו של סרבר, מהמוקדמים שבהם ועד חלקים מהתערוכה האחרונה "אחווה בחווה", שהיתה עשויה קלקל ושעווה והוצגה בחודש שעבר בגלריה טבי דרזדנר בתל אביב. כך מתאפשר מבט על ההתפתחות של יצירתו לאורך השנים. כמו כן ישנם בסטודיו פסלים רבים בעיצומה של עבודה, מודלים מוקטנים וכן פסלים שבגלל חוסר מקום לאחסנם, סרבר מתיך אותם ומשיב אותם לצורתם הגולמית.

גם השעווה וגם הקלקר הם חומרים המשמשים ליצירת נגטיב או פוזיטיב בתהליך היציקה. סרבר, שנולד ב-1973 במולדובה (שהיתה אז חלק מברית המועצות), עובד עם בית היציקה כבר מאז 1990, מעט לאחר שבא לישראל וחי בתחילה בעין ורד. הוא מספר כי "דרך בית היציקה הכרתי אמנות ישראלית ופיסול ישראלי עכשווי". אפשר לומר שכל השמנה וסלתה של עולם האמנות בכלל והפסלים בפרט דרכו בבית היציקה: מהוותיקים כמו תומרקין ודורצ'ין ועד לצעירים יותר. על אף החשיפה הרחבה והאינטנסיבית לעשייה של כל אותם אמנים, סרבר סבור כי "בתהליך העבודה עם האמנים השונים למדתי יותר איך לחסום השפעות ואיך לשמור על העולם הפנימי שלי. למדתי מה אני לא".

עם זאת, הוא מוסיף כי שני אמנים השפיעו עליו במיוחד והיו בשבילו מעין מורים - מוטי מזרחי וגל ויינשטיין. בעבר עבד סרבר הרבה יותר בשביל, או עם, אמנים אחרים, אבל כיום הוא מעדיף להתרכז ביצירותיו שלו ולעבוד עם אחרים רק כשמדובר בפרויקט או אמן שמעניין אותו. בסדנה עובדים אתו לפרקים שני אסיסטנטים שכל אחד ממלא תפקיד שונה בתהליך. הרושם המתקבל הוא שהחיבור ביניהם כמעט סימביוטי.

ההשפעה הגדולה ביותר של בית היציקה היא ההיכרות עם החומרים השונים: סרבר עובד עם חומרים של בית יציקה - "חומרים שאני הכי מכיר ותמיד זמינים לי" - ואלה הם הקלקר, חימר, שעווה, גומי וגבס. סרבר, שמדבר על חומרים בהתלהבות רבה, מסביר כי בתחילת הדרך היה לו קשה מאוד לרכוש את אמונם של אוצרים או אנשים אחרים בשדה האמנות בנוגע לעבודותיו בקלקר, כי זהו "חומר שביר ובעייתי לתצוגה. הראשון שנתן אמון בקלקר היה האוצר יניב שפירא שאצר לי תערוכה בגלריה הקיבוץ". עוד הוא מוסיף: "קלקר הוא חומר טבעי בשבילי, החל בעבודה אתו בשלב מסוים ביציקה וכלה השימוש בו לבניית מודלים. היום רוב הפיסול בסיס הוא קלקר. זהו החימר של המודרניסטים".

סשה סרבר: "בתהליך העבודה עם האמנים השונים למדתי איך לחסום השפעות ואיך לשמור על העולם הפנימי שלי"

גם החימר זכה אצלו ליחס מיוחד בעקבות ייחודו ומעמדו כ"חומר מעבר". "אף פעם לא מציגים חימר. מתבנתים אותו ועושים איתו משהו", הוא אומר. אצל סרבר הוא עובר לקדמת הבמה. גם שעווה, בדומה לחימר, היא חומר מעבר, לרוב לברונזה. "זהו לא חומר עצמאי, אלא לגמרי חלק מהתהליך של היציקה". אך גם סרבר עם חיבתו העזה לחומר מכסה אותו בצבע ובכך מוותר על אופן ההיראות הגולמי שלו. "אני חושב שאני עדיין לא מציג את זה לבן, כי הצופה עדיין לא מוכן לקבל את זה", הוא מסביר.

אחת האמניות שעובדות בשעווה וסרבר מעריך את עבודתה שותלת ביצירותיה פתיל מיוחד כך שבמשך התצוגה של התערוכה העבודה נמסה. בתערוכתו האחרונה הטמפרטורה החמה בגלריה לא היטיבה עם העבודות ואלה נמסו וקרסו. "לא תיקנתי את העץ יומיים, והייתי מת להשאיר את זה עד שהכל יפול". לדעתו, מהות התערוכה היא "להציב ולתת לה לקרוס בתוך חודש. הרי למה עבדתי עם שעווה? בשביל שזה יהיה לא יציב, רעוע". עם זאת, הוא מתוודה ש"גם אני מפחד איפשהו לעבור עד הסוף את הגבול הזה".

הדימויים שלו מאזכרים לא פעם הרס וחורבן. פסלי עץ הדקל הצבועים בשחור נדמו כשרופים. הוא מספר כי היה פירומן בילדותו ולאחר ששרף כל דבר שידו השיגה, שלחו אותו הוריו להיפנוזה. הטיפול עזר והוא שכח את היצר הפירומני. כשהחל לעבוד על הדקלים השרופים התחילו לעלות לו פלאשבקים שכללו מראות ותמונות של מלחמת האזרחים במולדובה. סרבר, שמשתמש רבות בתצלומים כמקורות השראה, השפעה או דיאלוג, ניזון מדימויים של הרס אך הוא גם מודע לאסתטיקה המפתה שלהם. "יש פער בין הדימוי הרומנטי להרס. זה כמו שאני רואה תצלום וזה נראה לי יפה. כך גם הרגשתי בתערוכה ‘שריפה נורא יפה' (שהוצגה ב-2006 בגלריה הקיבוץ בתל אביב וכללה את פסלי הדקלים השרופים, אע"א). זה אולי יפה לראות בתצלומים, אך זה נורא כשזה הבית שלך".

פרט לתצלומים, חשיבתו ויצירתו מונעות גם מקריאה וכתיבה. "אני מפעיל בקריאה מנגנונים ויזואליים, אני נכנס לקריאה באמצעות הדמיון", הוא אומר. מדפי הספרים בסטודיו כוללים ספרי אמנות, עיון ופילוסופיה. "זה יכול להיות נדוש אך זה נכון: את תהליכי היצירה והחשיבה למדתי מפילוסופיה יוונית ונוצרית. התחלתי מאפלטון כי הוא היה הכי ברור מבחינת הקרבה - הוא מדבר על אידיאות, עולם אידיאי ושואל איך מדברים על העולם החומרי דרך דמיון. ממנו התחלתי להבין עד כמה אפשר לדמיין משהו שטחי ועד כמה אפשר לדמיין משהו עם יותר ויותר פרטים ולהתעמק בהדמיה שאפשר לעשות בעולם האידיאה".

"כבשה", 2010

בגלל חשיבותו של הדמיון, קשה לסרבר להתחבר להגדרה של ריאליזם בעבודה שלו. "ריאליזם זה לעבוד מהתבוננות מדימוי שהוא קונקרטי והוא נמצא מולך. אני חושב שהחיבורים של הדימוי וחומר הם די דמיוניים. אני יותר רואה את עצמי מדמיין קרש שרוף, או אדם. גם כשעשיתי את הכבשים, לא הלכתי לראות כבשים. ככה אני מדמיין כבשים".

שם זה הסטודיו הגדול

מיקום: בית ינאי זמן: חמש שנים גודל: 120 מ"ר

"הסטודיו ובית היציקה הם מקומות חשובים בשבילי", אומר סשה סרבר. "אני תמיד עובד עם בית יציקה כי אני עושה אתו ביחד פרויקטים. הסטודיו הוא חלק מבית יציקה ולהיפך. בסטודיו אני עובד לבד. אבל אני כל הזמן בין פה לשם. אפשר לומר ששם זה הסטודיו הגדול".

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>