אפור ולא בועט, הערות ביניים על שיפוץ מוזיאון ישראל

ההתמצאות השתפרה לאין ערוך ומערך חללי התצוגה נהיר בהרבה. מנגד, הכוריאוגרפיה הנזירית של אל מנספלד מתקשה לנשום על רקע הטרנדיות היאפית. כמה הערות ביניים על מוזיאון ישראל רגע אחרי מבצע ההתחדשות המונומנטלי

מוזיאון ישראל חזר לפעילות מלאה, סומק בלחייו, בתום שלוש שנים של מבצע התחדשות מונומנטלי, בהשקעה לא פחות מונומטלית של 100 מיליון דולר. על הפרויקט הופקדו האדריכלים מאירה קובלסקי וצבי אפרת, שהגו את הרעיון המרכזי, הובילו מחקר מעמיק והיו אחראים לתכנון הכולל. המעצב ג'יימס קרפנטר היה אחראי על הדימוי האדריכלי של תוספות הבנייה.

המוזיאון, יצירתם של האדריכלים אל מנספלד ודורה גד, נחנך ב-1965, והיה לאיקונה, לאחת מיצירות האדריכלות החשובות בישראל, ולסוגייה מרכזית בשיח האדריכלי הישראלי הביקורתי. למתכנניו הוענק בזכותו פרס ישראל לאדריכלות. מאז נחנך, גדל שטחו של המוזיאון פי עשרה, אם על פי סכימת התכנון המקורית ואם בשיטת טלאי על טלאי. האתגרים בתוכנית ההתחדשות היו בעיקרם הארגון מחדש של חללי המוזיאון שנהפכו ממה שהיה כבר מלכחילה מבוך קשה להתמצאות, לסבך כאוטי, ויצירת כניסה חדשה, נוחה ונגישה למתחם, כאלטרנטיבה לכניסה המקורית - כניסה טקסית אך מפרכת. משימה לא פשוטה לכשעצמה היתה איתור שפה אדריכלית לתוספות הבנייה במוזיאון שתשמור על האינטרסים משני צדי הזמן.

עם פתיחתו מחדש, המוזיאון זוכה לעדנה. הוא מעורר עניין וסקרנות שלא ידע כמוהם במשך שנים. תוכנית ההתחדשות התקבלה בחום ובמטר תשבחות, שגם כמוהם לא נפלו בחלקו של המוזיאון זמן רב. אולמות התצוגה שעוצבו מחדש הם תיאטרליים יותר, אופנתיים יותר, לעתים פוזלים לתצוגות מסחריות בחנויות יוקרה, ופונים לקהל מגוון מזה שפוקד באופן מסורתי את המוזיאון. להלן כמה הערות ביניים על המצב, אחרי כמה ביקורים חוזרים במוזיאון בשבוע הפתיחה, ולפני שפרויקט ההתחדשות קיבל את ימי החסד המגיעים לו והספיק להתיישב כהלכה במקומו ובתודעה.

אבל המחיר כבד

מצב ההתמצאות במוזיאון השתפר לאין ערוך ומערך חללי התצוגה, האגפים והמחלקות ומה שביניהם נהיר כיום בהרבה מבעבר. עם זאת, רפואה שלמה ל"עייפות המוזיאון" לא נמצאה. גם כיום מלווה השיטוט ברחבי המוזיאון בחשש קל לאובדן הדרך או הכיוון בעלייה או בירידה או בפנייה, והחזרה לאותו מקום פעמיים מצריכה מפת התמצאות. ראוי שהמוזיאון יחלק פריט רב חשיבות זה למבקרים, שהרי אי אפשר להמשיך לאורך זמן להטריד בשאלות ניווט חוזרות את השומרים בפתח הגלריות, המשמשים בימים אלה כמורי דרך לעת מצוא, בהצלחה לא מבוטלת.

מוזיאון ישראל היה ונשאר לא רק מוזיאון גדול, הגדול בארץ, אלא גם מבנה מורכב ומסובך, אם בשל המבנה הבסיסי שלו, אם בשל תשלובת התכנים שלא בדיוק מתיישבים זה עם זה, ואם בשל מיקומו בטופוגרפיה הררית תלולה שמוסיף ממד שלישי למשימת ההמצאות. לזכותו של פרויקט ההתחדשות תיזקף, מעבר לשיפור ההתמצאות, גם ההתפכחות מאשליה שהמוזיאון יכול להיות מה שהוא אינו - גלריה קטנה ונחמדה שאפשר להקיף במבט אחד ובביקור אחד. המסע בין חלליו הוא חלק מחווית הביקור, והתעייה היא חלק מקסמיו ומטרחותיו. התמצאות מושלמת, המהדקת קצוות וסוגרת אפשרויות, תהיה סתירה לרוח המוזיאון שמלכתחילה נועד להיות פתוח.

הכניסה החדשה למוזיאון.קיר זכוכית וחנות (תצלום: תומר אפלבאום)

פרויקט ההתחדשות גם לא הפך את המוזיאון לחלק ממרקם עירוני ולא התיימר לכך. המוזיאון, כמו מבני הממשל והציבור האחרים בגבעת רם - קמפוס האוניברסיטה, הכנסת, קרית הממשלה ומשרדיה, בית המשפט העליון - הוא מתחם לעצמו ולבדד ישכון. זוהי עדות שאינה מיוחדת רק לירושלים, לרוח התכנון העירוני המודרני שלא השכיל ליצור מרקם עירוני מעורב, צפוף ובר קיימא ואף לא רחוב אחד ראוי לשמו. ביקורת על אופי התכנון המודרני עומדת בראש סדר היום של השיח התכנוני העכשווי - המעורר ביקורת בזכות עצמו - והתגברה בשנים האחרונות עם המודעות הסביבתית והתכנון בר הקיימא. וזוהי סוגייה נפרדת.

שיפור הגישה והנגישות היה במידה רבה הצידוק לפרויקט ההתחדשות. ביצועו היה כרוך בהפיכת עולמות כירורגית, והציפיות היו גבוהות. מערך הכניסה החדש לא עומד בציפיות. הכניסה אמנם פחות מפרכת, אבל המחיר כבד: במקום הכניסה המלכותית הראשית שזימנה חוויה נופית ואדריכלית בלתי נשכחת, הכניסה החדשה היא כניסה אחורית מתמוססת בין ברירות מחדל דחוקות, אילוצים ופשרות. לרגעים היה קשה שלא לשגות בהרהורי כפירה, אם לשם כך התכנסנו הלום, ואם המהומה היתה כדאית, ואם היה ראוי לשם כך להקריב את חוויית הכניסה ולהחריב את מעלה הכניסה ההיסטורי, ואם לא היה אפשר אחרת. מעלה קרטר אמנם הוקם מחדש כאופציה חלופית לנוסטלגיקונים ובעלי חוש ספורטיבי, אבל זה לא זה, ולאותו נהר אי אפשר להיכנס פעמים, ומה שהיה לא יהיה.

לא כך שיוויתי בלבי את הכניסה החדשה למוזיאון ישראל: מה שנדמה למבקר ברגע הראשון ככניסה, אינו אלא חנות המוזיאון. במקום שבו הכי טבעי להיכנס למוזיאון, ניצב קיר זכוכית החוסם את הגישה. הפתח הראשון באופק אחרי הבידוק והכרטוס אינו הכניסה המיוחלת, אלא הדלת של אגף הנוער. המעבר התת קרקעי שכל כך דובר בו הוא מעבר תת קרקעי שכל מאמצי העיצוב לא הצליחו להפוך את עורו. העלייה למפלס הכניסה החדש היא בדרגנוע (לצד מעלית ומדרגות) שכמו נלקח מהקניון השכונתי הישן, ו"לב" המוזיאון למרבה מפח הנפש הוא מסדרון אפלולי הסובל מתת תאורה מעיקה, גם אם הוא מכונה "קרדו" בז'רגון המוזיאלי וגם אם בקצהו מחכה פסל "נמרוד" האגדי של דנציגר.

סממן חיצוני בלבד

בנייה חדשה בהקשר היסטורי קיים היא אתגר תובעני. מעטים עומדים בה ומתי מעט נכנסו להיסטוריה. הפירמידה בלובר בפאריס היא הברקה גאונית ששום ביקורת, מנומקת ומוצדקת לכשעצמה, לא תעמעם את הצלחתה. קופסת הזכוכית המרהיבה של הרצוג ודה מרון במוזיאון טייט מודרן בלונדון היא עוד דוגמה ניצחת. גדולתן במעורבות כירורגית זהירה אך נועזת, בשפה אדריכלית חדשה אך לא זרה שממריאה בזכות עצמה, ולא מתחרה עם האדריכלות הקיימת. תוספות הבנייה במוזיאון ישראל נבנו על פי הסכימה המקורית של מנספלד ועשו הכל כדי להשתלב, אבל תחת זאת, ואולי משום כך - ובגלל מיקומן המועדף בקדמת הבמה - הן צברו נוכחות יתר ובולטות מטרידה בלי שבאמת ימריאו. על רקע ים הרפפות שמסביב, שאולי מסננות כראוי את האור הירושלמי אבל לא נותנות מנוח לרגע - לארכיטקטורה הנזירית של מנספלד אין סיכוי לשמור על זכויות היתר שלה.

מעבר "קרדו". סובל מתת תאורה מעיק (תצלום: טים הרזלי)

פרויקט ההתחדשות הוא אפור מאוד. אם היתה מאחוריו כוונה לעשות מחווה לתקופה "האפורה" באדריכלות בישראל, לאדריכלות המדינה שמוזיאון ישראל הוא אחד משיאיה - הרי המחווה נתלתה בסממן חיצוני בלבד והפכה אותו לדגל ולמותג. זהו לא אותו אפור תובעני שנקשר לפרויקט הישראלי, למדינת הרווחה הישראלית, ל"אמת החומר", למקומיות חדשה, אלא אפור אדריכליסטי, טרנדי, יאפי, אפור של לופטים בסגנון רטרו עכשווי באזורי התברגנות, אפור לא בועט, בטוב טעם. בהעדר מחויבות אתית, הסממן גילה עצמאות, תפח מעל מידותיו ויצא מכלל שליטה ומגבולות הטעם הטוב. הבטונים החשופים הם אפורים, תריסי הרפפות הם אפורים, משטחי הריצוף הם אפורים, יציקות הגרנוליט הן אפורות, עד שנדמה שמוזיאון ישראל התחלף במוזיאון יד ושם הסמוך ובקדרותו המזויפת.

על הרקע האפרורי הכל יכול, הכוריאוגרפיה המדויקת של מנספלד - בין קיר לקו, לחלון, לזכוכית ולאבן, מתקשה לנשום. מעניין אם מישהו עוד יבחין בדיוק הזה, גם אם במקרה יבחר לעלות למוזיאון במעלה קרטר המחודש, והאפור כשק גם הוא. ברחבת קראון שבקצה המעלה מתנוסס עדיין ביתן הכניסה הראשי המקורי שתיכנן מנספלד, ששוחזר והשתמר להפליא. אלא שפסלו של אניש קפור במרכז הרחבה מסנוור ומעוור, וגונב בלי בושה את ההצגה. גם גן הפסלים של נאגוצ'י, או בשמו החדש והמלוטש, גן האמנות, נראה פתאום אפור. מנהל המוזיאון ג'יימס סניידר שהוביל את פרויקט ההתחדשות, סיפר לא פעם שבהגיעו בפעם הראשונה למוזיאון במחצית שנות ה-90, נשימתו נעתקה מול החזיון. אם נשימתו היתה נעתקת לו היה מגיע לכאן לראשונה כיום, זאת לעולם אי אפשר יהיה לדעת.

שמץ קלות דעת

מנגד, היום כבר אפשר להשתעשע במחשבות מה היה יכול להיות לו התממשה תוכנית ההרחבה משנות ה-90 של האדריכל האמריקאי ג'יימס פריד, שכמעט המיטה אסון אדריכלי על הקמפוס, עד שנגנזה ברגע האחרון בשל התנגדות ציבורית (ובגלל האינתיפאדה השנייה שפרצה אז וטירפדה הרבה תוכנית, אבל למה לערבב ארכיטקטורה ופוליטיקה), והיא נשמרת במקום בטוח בין דפי ההיסטוריה. אפשר להעלות היום בשקט ספקולציות מה היו פני המוזיאון לו נגרר אחרי גחמות המתרוצצות בעולם האדריכלות, מאפקט בילבאו ועד מרכז היקום, לחכות לאותו רגע בשוך חגיגות הפתיחה המחודשת, שבו אפשר יהיה להפסיק לדבר כל כך הרבה על הארכיטקטורה ולעבור לסדר היום. וזהו הישג לכשעצמו.

בית הקפה החדש בכניסה למוזיאון נושא את שמו של מנספלד. "קפה מנספלד". תגובת הבטן הראשונה היתה מבוכה וכעס על זילות ההנצחה של איש כמנספלד (1912-2004), שהיה ראוי שהמוזיאון כולו ייקרא על שמו. במחשבה שנייה, המחווה קולעת לכל הכיוונים. היא משלבת הערכה לאיש ולפועלו, עם שמץ קלות דעת - החסרה כל כך במוזיאון עצמו, מתחמקת מראש מיומרה, ומנוטרלת מרדיפת יתר אחרי הכבוד. על קיר בית הקפה מתנוססת סקיצה מוגדלת של המוזיאון בראשיתו, פרי עפרונו של מנספלד. זוהי תערוכה זוטא של מוצג אחד בלבד שאומר הכל. בין אספרסו לקרואסון, חשיבותה של הסקיצה האחת לא נופלת מתערוכה שלמה באולמות התצוגה המעוצבים מחדש במוזיאון, ואולי למעלה מכך.

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>