כינוס מוסיקולוגים בירושלים

בכינוס המוסיקולוגים השנתי, שיהיה ביום ראשון בירושלים, ידברו בין השאר על המחסור בספרים עבריים על מוסיקה

מה אפשר לקרוא בעברית על מוסיקה ועל הוראת מוסיקה, ומה בדיוק חסר? אנשי מקצוע וחוקרים יעסקו בשאלה זו, בהשתתפות הקהל, בכינוס השנתי של האיגוד הישראלי למוסיקולוגיה שיתקיים ביום ראשון בקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית.

בניסוחה של ד"ר אלישבע רגבי, יו"ר האיגוד, שתנחה את הדיון, המחסור בספרי מוסיקה בעברית יוצר חולשה במה שהיא מכנה "שיח תומך".

תנאי הכרחי לקיומה של כל פעילות תרבותית, טוענת רגבי, הוא קיומו של שיח כזה - שמתבטא בקיומה של ספרות פופולרית ראויה וספרות מקצועית שמתעדכנת בהתמדה.

בישראל, היא קובעת, חסרה מאסה קריטית של ספרות ופובליציסטיקה מוסיקלית אמינה ועדכנית בעברית (מקורית או מתורגמת), והחסר מציב סימן שאלה על המשך שגשוגה של תרבות המוסיקה כאן. "לכאורה מתקיימת בארץ פעילות מוסיקלית ערה מאוד, אבל חולשת השיח התומך מעוררת ספקות לגבי ההמשך. מדובר למשל בהעדר מוחלט של ספרי לימוד במוסיקה. במצב זה, גם הציבור הרחב וגם הקהילה המוסיקלית המקצועית בארץ מתעצבים (אם בכלל) לפי מסורות בעל פה המועברות ממורים לתלמידים ולתלמידי תלמידים ללא כל אפשרות לביקורת ותוך התעלמות מחידושים חשובים בידע".

רגבי מזכירה בקשר לכך את הוויכוחים החריפים שפרצו לפני חודשים אחדים בעקבות הופעת ספרה הפרובוקטיווי של מיכל זמורה על משבר המוסיקה המודרנית. במלחמת הדוא"ל שהתנהלה בין אנשי המקצוע שהגיבו על טענותיה של זמורה, מעירה רגבי, בלטה מאוד העובדה שלמוסיקולוגים ולמוסיקאים שהשתתפו בפולמוס אין גוף ידע מקצועי משותף.

בתחום ספרי הלימוד יש גם בשורה: בקרוב ייצא לאור ספר לימוד מקיף על תולדות המוסיקה, המיועד למגמות המתאימות בבתי הספר התיכוניים. עורכתו היא פרופ' יהודית כהן ובהכנתו השתתפו מומחים אחדים, איש בתחומו.

עוד בין הנושאים שיועלו בכינוס: המלחינה ציפי פליישר תסביר את הצעתה להורות את הסיפור המקראי על משפט שלמה באמצעים אמנותיים-מוסיקליים רב-תחומיים; חוקרים מאוניברסיטת בר-אילן ידווחו על מחקר שבחן עד כמה שירי הזיכרון (לנופלים במערכות ישראל) יכולים לשמש כאמצעי לאינטגרציה חברתית.

המוסיקולוגית שולמית מרום תספר על מחקרה "שירי תל אביב בתקופת המנדט הבריטי", מחקר המבליט את העובדה שכנגד השירים המגויסים המפורסמים המביעים את ערכי ההתיישבות העובדת, ההגשמה והחזון הקולקטיווי הציוני, צמחה בתל אביב כבר בשנות ה-20 וה-30 תרבות אלטרנטיווית של שירים שרובם הומוריסטיים, לפעמים אפילו ציניים, ועניינם אישי נהנתני. קצתם של שירים אלה נועדו לריקודי זוגות סלוניים, לעומת הריקודים הקבוצתיים (הורה) בשירים הלאומיים. שלוש דוגמאות של שירים עירוניים-בידוריים מסוג זה הן הטנגו "רינה אני אוהב את השמים" (תרגום של אלתרמן לשיר שהופיע בסרט רוסי), הפוקסטרוט "דודה הגידי לנו כן" (עיבוד של וילנסקי לנעימה פולנית), ו"בכל זאת יש בה משהו" (של אלתרמן ווילנסקי).

עכבר EXTRA

לעוד כרטיסים במתנה >>

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>