תמונת נוף הולדתו

שי קרמר מצליח בניו יורק בזכות תצלומים של נוף המשקף כוחנות. "אני נגד הצילום האלים, שנותן מכה בפרצוף", הוא אומר ובוחר ב"קומפוזיציות פתייניות". מהשבוע הבא יוצגו תצלומיו ממלחמת לבנון השנייה בשתי תערוכות בישראל

ההצלחה של הצלם שי קרמר בניו יורק היא תולדה של עבודה קשה אבל גם הרבה מזל. לדוגמה, לא כל אמן צעיר שמניח תיק עבודות על שולחנה של קאתי ריאן, עורכת התצלומים של ה"ניו יורק טיימס", זוכה שנה אחר כך לטלפון שבו הוא מתבקש לטוס לישראל לצלם את מלחמת לבנון השנייה. "הייתי בכלל בצרפת וקיבלתי אי-מייל: 'איפה אתה נמצא, צריכים אותך דחוף, תעלה על הטיסה הראשונה לישראל'", הוא מספר. "בתוך 12 שעות מצאתי את עצמי שוכר שכפ"ץ ונוסע צפונה".

התצלומים שהניח אז על שולחנה של העורכת הם מהסדרה "Infected Landscape", שיוצאת בימים אלה בפורמט של ספר אמן (בהוצאת Dewi Lewis). תצלומים ממנה גם יוצגו בשתי תערוכות שייפתחו בשבוע הבא במוזיאון הרצליה ושבוע אחר כך בגלריה ג'ולי מ. בתל אביב (שכבר הציגה בעבר חלק מהסדרה).

שבע שנים עבד קרמר על הסדרה שמתעדת את עקבות הצבא בנופי הארץ. יש מקומות שבהם זה מופיע במרומז: עקבות רגליים רבות על דיונות (בתצלום "גיבושון"), שביל שרומס חלק משדה (בתצלום "שטח אש"), תצלום נוף קסום שצולם מבעד לחלון של מבנה סורי נטוש. יש מקומות שבהם זה נוכח ישירות: למשל, בתצלום של מתקן האימונים ללוחמה בשטח בנוי בנגב, שנראה כעיר רפאים.

"זה בעצם מה שריאן רצתה כשהיא שלחה אותי למשימה", אומר קרמר. "היא לא רצתה צילום מלחמתי. היא אמרה: 'אני לא רוצה אקשן, אני רוצה שתעשה את הנופים שלך ודרכם תעביר את התחושות שבארץ'. הרי לפני המלחמה 90% מהתושבים פה היו בעד המלחמה. זה משהו פסיכוטי. זו חברה שהשפה שלה היא אלימות".

בסופו של דבר, שני תצלומים של קרמר, יליד 74', נבחרו ללוות את המאמר "My Views of Israel" שכתב הפילוסוף ברנאר אנרי לוי, שנשלח גם הוא למשימה. באחד מהם רואים מסוק קוברה עומד על כביש אספלט ומסוק נוסף לקראת נחיתה מלווה בעדת ציפורים לבנות ("הציפורים השועטות מסמלות מבחינתי את העדריות הישראלית אחרי המיליטריזם והכוח", מתאר קרמר). בתצלום השני רואים טנק ובצריח חייל. ברקע נמצא בית הקברות של קרית שמונה ובקדמת התמונה, על האדמה, קבוצה של פגזים לבנים.

תצלומים של שי קרמר מתוך ספרו "Infected Landscape": מסלול נחיתה מאולתר במלחמת לבנון, 2006

תמורת המשימה הזאת, שכללה גם טיסה, שהייה ושכר אסיסטנט (בתפקיד זה שימשה בת זוגו של קרמר), קיבל האמן 10,000 דולר. "התשלום היה פי שניים כי בכל זאת נשלחתי למשימה במדינה בעלת סיכון גבוה", הוא אומר.

חלוץ במטרופוליטן

קל להבין מה מושך כל כך בתצלומיו. אלו הם תצלומים גדולי ממדים, לעתים פנורמיים, העשויים באופן מושלם. יש בהם מהרומנטיקה של תצלומי נוף, ורק במבט נוסף אפשר לגלות בהם את עקבות ההרס וההשחתה. גם אז הם לא ממש פוגמים ביופיו של הפריים.

"אני נגד הצילום העיתונאי האלים, שנותן מכה בפרצוף, שבא לזעזע", מסביר קרמר. "אני מאמין שצריך להתרחק קצת, ליצור קומפוזיציות מאוד פתייניות בעלות אסתטיקה חזקה. כאלה שיגרמו לך לעצור ולהסתכל, להשתהות, וגם כשייתנו את הבום זה יהיה בום מרוכך. אני מאמין ביופי ככלי ביקורתי. אני עוסק בחיבור הזה שבין טרור למוות וליופי. אני חושב שטרור ויופי הם אותו דבר בעצם. לשניהם יש כוח השפעה אדיר".

מסגד סורי הרוס, 2007

נדמה שבזכות כל אלה תצלומיו של קרמר הצליחו לבלוט ולעורר עניין. כבר בסוף לימודי התואר השני בסקול אוף ויז'ואל ארט בניו יורק (לשם הגיע אחרי לימודים בקמרה אובסקורה) נבחר להציג בתערוכה היוקרתית של סוכנות הצילום Art & Commerce, שמייצגת אמנים כגון אנני ליבוביץ ורוברט מפלתורפ. באותה תערוכה גם עורר את סקרנותה של הגלריסטית הנחשבת ג'ולי סול מצ'לסי - כיום זו אחת משתי הגלריות שמייצגות אותו בארצות הברית (השנייה, של רוברט קוך, נמצאת בסן פרנסיסקו).

מסטודנט לאמנות שהתפרנס מצילום קולקציית יהלומים לבעלי חנויות חרדים נהפך לאמן שמתפרנס מיצירתו. זהו הישג גדול לכל אמן ובפרט לאמן מתחיל בניו יורק. לא מזמן אף רשם הישג נוסף: מוזיאון המטרופוליטן רכש לאוסף תצלום של מחנה האימונים בצאלים שיצר. אמנם מדובר בתצלום מהסדרה הקטנה (קרמר מדפיס בשני גדלים: סדרה קטנה של עשרה עותקים, שמחיריהם מתחילים ב-7,000 דולר. סדרה גדולה של חמישה עותקים, שהראשון שבהם כבר נמכר לאספן פרטי ב-14 אלף דולר), "אבל ניסן פרז, אוצר הצילום במוזיאון ישראל, אמר לי שאני הצלם הישראלי הראשון שתצלום שלו נרכש לאוסף המטרופוליטן", הוא מציין בגאווה.

סיגריה עם הקצין

נראה כי גם לנושא שקרמר בחר לצלם יש קשר להצלחה שלו. ז'אנר צילום הנוף כמשקף כוחנות של חברה - שמבשריו היו גלעד אופיר ורועי קופר וקמו להם ממשיכים רבים - היה כמעט לאופנה. הוא נראה טוב, הוא מצטלם נהדר ויש לו ביקוש רב בישראל (עבודותיו של קרמר נרכשו גם למוזיאון ישראל ולמוזיאון תל אביב) וגם מחוצה לה.

מחנה אימונים בצאלים, 2007

קרמר מציין שדווקא היום אין ביקוש לעבודות פוליטיות בארצות הברית. "אמנם מציאות עצובה היא מציאות שמוכרת, אבל נדיר שמוזיאון יקנה עבודה שכזאת", הוא אומר. "המוזיאונים בארצות הברית לא מבצעים את תפקידם נאמנה בשנים האחרונות. הם לא מראים עבודות פוליטיות, הם נרתעים מאמירות חזקות. הם יציגו אלפי תצלומים של אנסל אדמס, אבל לא יראו את מה שהם צריכים להראות. הם ניזונים כיום מכסף של תאגידים ועובדים בהרבה אילוצים. פגשתי הרבה אוצרים מתוסכלים שאומרים לי: 'אני מאוד אוהב את העבודה שלך ואני רוצה להציג אותה, אבל אני יודע שמחר אני אפוטר ולכן אני לא אעשה את זה'".

מעניין לחשוב כיצד היו מתקבלים בניו יורק תצלומים דומים שצולמו בנופיה הכבושים של עיראק או של אפגניסטאן. מהסיפור הבא של קרמר אפשר להבין היטב עד כמה האמריקאים רגישים לכל מה שקורה אצלם: "התחלתי לצלם בניו יורק פרויקט שקראתי לו 'ארכיטקטורה של פחד'", הוא מספר. "התכוונתי לצלם את כל גושי הבטון שצצו במנהטן מול מוסדות ציבור בכלל ומוסדות יהודיים בפרט, מין בריקדות בטון שאמורות לעצור מכוניות תופת. מהר מאוד נאלצתי להפסיק. כל פעם שהעמדתי חצובה, בום בא לי שוטר. שם זה היה בלתי אפשרי לעבוד".

בארץ זו דווקא היתה משימה קלה למדי, גם בזכות העובדה שקרמר, בעברו חייל קרבי ("גם אני האמנתי פעם במערכת שהשתמשה בכוח כשיטה"), ידע היכן נמצאים אתרי הצילום הרצויים לו וכיצד הם פועלים. למשל, למתקן האימונים בצאלים התגנב בסופי השבוע "כי בצה"ל לא מתאמנים בשבת", הוא אומר. "לוקחים ארבע על ארבע, לומדים את השטח, באים מאחור, מחביאים את האוטו מאחורי אחד הבניינים - הרי זו עיר שלמה שבה 600 מבנים, בניינים, מסגדים, בתי ספר. כשהפטרול מופיע אחת לשעה, אתה מסתתר באחד הבניינים ואין סיכוי שיראו אותך. אחר כך אתה ממשיך לעבוד. ככה עשיתי במשך חודש".

במקרים הספורים שנתפס "זה תמיד נגמר בסיגריה משותפת עם הקצין". כך היה למשל לפני כחודש כשהלך לצלם בכפר האימונים בזעורה שברמת הגולן, שם גם נפצע בעת שירותו הצבאי. בביקור הנוכחי שלו נדהם לגלות את מה שלא ראה אז: "התאמנו בכפר מלאכותי שהוקם בכפר ערבי נטוש. זה כבר היה נוף רקוב, ומטריף אותי שכחייל לא הבחנתי בזה". בזמן הצילומים הוא נתקל בסמל שדרש לדעת מה מטרת ביקורו, "דיבר אלי מאוד לא יפה ואחר כך הביא אתו קצין. סיפרתי לקצין שנפצעתי במקום הזה ואני בא עכשיו לרפא את הפצעים".

כדי להימנע ממפגשים מביכים בעתיד, החליט קרמר לצלם בצאלים פעם נוספת באישור ויצר קשר עם הארכיטקט שמואל שילה, מתכנן מחנה האימונים. "סיפרתי לו שאני צלם מתחיל שרוצה להיות צלם ארכיטקטורה ורוצה לבנות תיק עבודות. אמרתי לו שאשמח לשתף פעולה אתו ולצלם לו חינם את הפרויקטים שלו, אבל אני רוצה להתחיל בפרויקט הזה. הוא הסכים וסידר לי אישור. אגב, גם לו יש סיפור מדהים. הוא בעצמו פצוע קרב על כיסא גלגלים ואני מאמין לו שכל מטרתו היא למנוע עוד תאונות. הוא בא מכיוון אחר לגמרי".

קצת בילפת אותו.

"לא, אמרתי לו את האמת. הוא גם הסכים שאני אעשה בזה שימוש כל עוד זה עובר צנזורה, וזה מה שעשיתי".

גם הפרויקט הבא שלו, שבו יצלם שרידי אימפריות ששלטו פה ונפלו, אמור לשרת אותה אמירה: "אני רוצה לומר שאלימות לא עובדת. אני רואה בזה שליחות. קוראים לי נאיווי, פלשתינאי, זה חלק מהמחיר שאני משלם".

זו גם הסיבה שבחרת לא לחיות בארץ?

"לא, דווקא ניסינו. באנו לפה לשנה, אבל אין אפשרות להתפרנס פה מצילום. בת הזוג שלי גם לא תהיה מוכנה לגדל ילד בישראל, זה מסוכן לה מדי, וקשה לי להשמיע טיעון שכנגד".

עכבר EXTRA

לעוד כרטיסים במתנה >>

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>