תהיי יפה ותשלטי

הבחירה בשרה פיילין היא עדות נוספת למגמה של ריבוי נשים בתפקידים בכירים בפוליטיקה. האם הפיכת הנשים לנכס פוליטי אינה מאלצת אותן לשתף פעולה עם העיסוק במראן החיצוני?

זה נראה כמו התגשמות של חלום פמיניסטי: יותר מחצי מהשרים בממשלת ספרד הן שרות. ובצרפת מכהנות שבע נשים בממשלה של 15 שרים. אחת מהן, שרת המשפטים ראשידה דאטי, גרושה בת 42, הודיעה בשבוע שעבר כי היא הרה. היא לא סיפרה מיהו האב, ומאז לא מפסיקה התקשורת הצרפתית להתפלש בהשערות, החל בנשיא ניקולא סרקוזי, פטרונה הפוליטי, דרך ראש ממשלת ספרד לשעבר חוסה מריה אסנאר ועד מגיש טלוויזיה מפורסם ויהודי. ובכל זאת, בצרפת - שבה יותר ילדים נולדים בשנתיים האחרונות להורים לא נשואים מאשר להורים נשואים - זה נשמע פחות שערורייתי מאשר אילו היה מתרחש כדבר הזה בישראל.

הריון אחר שעורר סערה השנה הוא זה של כארמה צ'אקון, שרת ההגנה הראשונה בהיסטוריה של ספרד. ראש הממשלה הסוציאליסטי חוסה לואיס רודריגס ספאטרו, שכבר ב-2004, כשנבחר לראשונה, מינה נשים למחצית המשרות בממשלתו, שבר השנה את השיא של עצמו ומינה תשע שרות ושבעה שרים. אני פמיניסט, הכריז. כאשר סקרה צ'אקון משמר כבוד, עם כניסתה לתפקיד באפריל, בלט לעין הריונה: היא היתה בחודש השביעי. כמה קציני צבא קשישים רטנו על ה"פרובוקציה". אכן, מהפכה.

תמונה מרנינה מצטיירת איפוא באירופה - ולא רק בהשוואה לישראל המסתפקת בייצוג סמלי של נשים בהנהגתה אלא גם לעומת ארצות הברית, הסוערת עתה סביב הבחירה של המועמד הרפובליקאי, ג'ון מקיין, בשרה פיילין כסגניתו במרוץ לנשיאות. גם פמיניסטיות מושבעות מתקשות לעכל את הבשורה מאלסקה: אשה, אבל מתנגדת להפלות.

והתגובות הסקסיסטיות כמובן לא איחרו לבוא: אם זו ההערה של סגנו המיועד של ברק אובמה, הסנאטור ג'ו ביידן, ש"יש בינינו הבדל ענק - היא נראית טוב", העשויה לעורר את החשד שהוא בעצם עובד בשביל הרפובליקאים; ואם זה השטף האין-סופי של בדיחות על המועמדת, לשעבר סגנית מלכת יופי, שחלק מהן נשמעות מוכרות משום מה: הקומיקאי ביל מאהר תהה אם זה מי שהאמריקאים רוצים שיענה לטלפון האדום בשלוש לפנות בוקר. ג'ימי קימל, מנחה תוכנית האירוח הלילית של רשת אי-בי-סי, אף חווה הארה ולפיה פיילין נראית בדיוק כמו שחקנית בסרט פורנו, שבהתחלה נדמית כספרנית מהוגנת, עד שהיא מורידה את המשקפיים ומתחילה להתפשט - בדיחה מעודנת במיוחד שבעל טור ישראלי מיהר לצטט ואף הוסיף תובנה משלו: "ואללה". איכשהו נדמה שאם מקיין היה בוחר בגבר חתיך כסגנו, כל הסאגה הזאת לא היתה מתקיימת.

מרגישות בטוחות להיות חתיכות

ברחבי העולם מכהנות כיום לא מעט נשים כראשי מדינות. ביניהן, קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל, נשיאת צ'ילה מישל באשלט ונשיאת ליבריה אלן ג'ונסון סירליף. אם הבחירה של מקיין באשה כמועמדת לסגניתו היא מהלך אלקטורלי שקוף - שגם מוכיח את עצמו בינתיים לפי חלק מהסקרים - הרי הנשיאות וראשי הממשלות האלה, כמו הייצוג הנכבד של נשים בממשלות ספרד וצרפת, בוודאי משקפים תרבות פוליטית אחרת.

כארמה צ'אקון (תצלום: אי-פי)

ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מכך שבעיקר בצרפת, התקשורת מתמקדת בחייהן הפרטיים של השרות, ובעיקר במראה שלהן, לא פחות מאשר במהלכים המדיניים שהן מובילות. השרות בממשלת סרקוזי - ובראשן דאטי, שרת האוצר כריסטין לגארד, שרת הפנים מישל אליו מארי והשרה לענייני השכלה גבוהה ואלרי פקרס - מכונות בתקשורת הצרפתית ה-- sarkozettes "הסרקוזיות". הן צעירות - רובן בשנות ה-30 לחייהן, בתקשורת מקפידים לציין שהן נראות טוב, ותמונות שלהן מקיפות את הנשיא - בעלה הטרי של הדוגמנית לשעבר קרלה ברוני - מציפות את העיתונים והמגזינים. דאטי וברוני אף מוצגות לעתים כשתי צרות המתקוטטות על לבו של גבר אחד, סרקוזי - תיאור שקשה למצוא סקסיסטי ומיושן ממנו.

תצלום זוהר במיוחד של השרות, שצולם במארס, בעת ביקור של הנשיא שמעון פרס בפאריס, עורר פולמוס: מבקרים שמרנים טענו שהוא מבטא את נטייתו של סרקוזי להעדיף סגנון על מהות. דאטי, בת למהגרים מצפון אפריקה, שהתראיינה ל"פארי מאץ'" בליווי תמונת שער, הסבירה ש"מאז ומעולם היה לי חשוב להתלבש יפה. זה ביטוי ליחס של כבוד לאנשים אחרים". על ביקורת שנשמעה ולפיה הבלטת המלתחה באה על חשבון העיסוק הרציני בענייני המדינה ענתה שרה אחרת, שהפוליטיקאיות הצרפתיות מרגישות מספיק בטוחות בכישוריהן המיניסטריאליים כדי להיות חתיכות.

חוויה ביזארית במיוחד עברה על פקרס, השרה להשכלה גבוהה: כמה מאנשי משרדה הגישו לה לפני כשנה עצומה רשמית ובה בקשה שתלבש חצאיות לעתים קרובות יותר, במקום מכנסיים שבהם היא נוהגת להופיע לעבודה. כאשר נשאלה על עניין זה בראיון ל"אובזרוור" הבריטי, אמרה פקרס שלא התרגשה ולא הופתעה: "בצרפת מצפים לזה ממך. שרה צריכה לשים לב למראה שלה, כי עליה לגלם את האלגנטיות הצרפתית. אפילו נהגי מוניות אמרו לי שאני לא מתלבשת באופן הולם". על כך העירה הכתבת הבריטית שלדרוש מאשה בשיא כוחה הפוליטי להציג לראווה את רגליה זה כמעט כמו לבקש מדוריס לסינג לדגמן לעמוד 3 (המקום שצהובונים בריטיים מקדישים לדוגמניות חשופות חזה).

ראשידה דאטי. תחילתה של מהפכה? (תצלום: רויטרס)

אז גם במדינות המתקדמות ביותר הבעיות לא נעלמו. סרקוזי עצמו - שהרכיב ממשלה המצטיינת לא רק בשיעור נאה של נשים אלא גם בגיוון מבחינה אתנית - נחשב לאו דווקא פמיניסט אלא פוליטיקאי שמיטיב לאתר מגמות עתידיות לפני אחרים.

שיח של תחרות

לעומת סרקוזי וספאטרו, שמחויבותם לשוויון מעוררת הערכה, פוליטיקאי אירופי אחר פשוט מצהיר שהוא משתמש בנשים: כמה ימים לפני הבחירות באיטליה באפריל השנה הכריז סילוויו ברלוסקוני כי המועמדות במחנה הימין יפות יותר מאלה של השמאל. הוא ניצח בבחירות. לשרה לענייני שוויון הזדמנויות בממשלתו מינה את מארה קרפאניה, דוגמנית לשעבר שיוחס לה רומן אתו. כאשר מינה ספאטרו את ממשלתו בספרד, הגיב ברלוסקוני בזלזול על "הממשלה הוורודה". בתגובה המליצה השרה הספרדית לענייני שוויון, ביביאנה איידו, שנשיא איטליה יבקר אצל פסיכיאטר.

אבל לברלוסקוני יש מתחרה על תואר החזיר השוביניסטי של אירופה: זהו ולדימיר פוטין, שציין בעבר בין השאר כי "אשה צריכה לעשות הכל בבית" ו"אסור לשבח אותה כי היא תתקלקל". בנובמבר אשתקד נבחרו לפרלמנט הרוסי, מטעם מפלגת השלטון של פוטין, חמש חברות פרלמנט שהצטלמו בעבר בעירום לירחוני גברים. ארבע מהן הן מתעמלות לשעבר, בהן אלינה קבייבה. עיתון רוסי שהעז לטעון השנה כי פוטין, בן 55, התגרש בחשאי מאשתו ונשא את קבייבה, בת 25 - נסגר.

המקרים של ברלוסקוני ופוטין מייצגים את הפן המכוער של הטרנד המערבי הנוכחי: נשים בפוליטיקה, מתברר, נהפכו מנטל שצריך לשריין לו מקום - לנכס. אבל בצד הברכה שבעלייה בייצוג שלהן, המתקנת אפליה רבת שנים, יש גם מלכוד.

"בסיקור התקשורתי של הפוליטיקה מרבים להשתמש במושגים מעולם הספורט, של תחרות, מאבק, אלימות", אומרת ד"ר אורית גלילי-צוקר, שספרה "פוליטיקה תקשורתית בת זמננו" ראה אור עתה. "המטאפורות המאצ'ואיסטיות האלה מעמידות את הנשים בנחיתות מלכתחילה. בעולם ערכים כזה אשה יכולה להתבלט במראה החיצוני שלה. אם הפוליטיקה מייצרת שיח של תחרות, הרי גם זכייה בתחרות יופי היא סוג של משאב בשיח הזה.

"אמנם מחקרים שנעשו בארצות הברית ובקנדה בשנים האחרונות מראים שמראה חיצוני נאה מסייע גם לגברים בזמן בחירות - ככל שאתה יפה יותר, קל לך יותר להיבחר", מוסיפה גלילי-צוקר, "אבל כשהתקשורת עוסקת במועמדות, היא מתמקדת במובהק במראה החיצוני שלהן, בתכונות האישיות שלהן, בלבוש ובמצב המשפחתי. אצל גברים, לעומת זאת, הסיקור מתמקד בניסיון המקצועי, בהישגים האישיים ובעמדות בנושאים מדיניים וציבוריים".

התקשורת, מטעימה גלילי-צוקר, בעצם מאלצת את הפוליטיקאיות - דוגמת דאטי וחברותיה - לשתף פעולה עם השימוש במראה החיצוני שלהן, "אחרת הן לא יהיו קיימות. הנשים ממולכדות: אם הן לא יפות או נתפסות בתצלומים לא מחמיאים כמו הילרי קלינטון בזמן הקמפיין שלה - הפופולריות שלהן נפגעת במובהק. אבל אם התקשורת מחליטה לשווק אותן כנשים יפות, נחשקות, בעלות מלתחה מעניינת, הרי אין להן ברירה אלא לשתף פעולה. אם ינסו להילחם בכך, זו תהיה מלחמה אבודה".

ציידת הדובים טורפת את הקלפים

וכך, בכל מקרה הנשים חוטפות אש. זו מופנית בימים האחרונים בעיקר אל שרה פיילין, הטורפת את כל הקלפים: דמותה סותרת, למשל, מחקר חדש שנעשה בארצות הברית ולפיו נשים בפוליטיקה נתפשות בדרך כלל כליברליות, דמוקרטיות ופמיניסטיות יותר - אם כי כאלה שמסוגלות להתמודד בעיקר עם נושאים כמו בריאות, חינוך ומעמד האשה. זאת, לעומת גברים שנתפשים כשמרנים יותר ומתאימים להתמודדות עם נושאים כמו מדיניות חוץ ומאבק בפשיעה.

לדברי גלילי-צוקר, המועמדות של פיילין מעניינת ומבלבלת משום שזו מועמדות חוצת מגדרים: הרומן שמייחסים לה כלי התקשורת עם גבר שאינו בעלה, למשל, מאפיין בדרך כלל את הסיקור של מועמדים גברים דווקא. בכל מקרה, העובדה שמקיין חש צורך להעמיד אשה לצדו היא עוד עדות לטרנדיות של נשים בפוליטיקה, שבאה לידי ביטוי גם בהצלחה של ציפי לבני כאן, אומרת גלילי-צוקר.

ועל אף הטרנדיות, ציידת הדובים השמרנית מאלסקה סופגת עתה את היחס הנהוג כלפי נשים המעזות להיכנס לפוליטיקה של הגדולים. מתאימה או לא מתאימה, משום מה השאלה הזאת נשאלת הרבה פחות על מועמדים גברים.

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>