המחזה השערוריתי של הלל מיטלפונקט

הכותב המבריק, בשילוב עם צוות שחקנים מרשים ועלילה הנוגעת ברגע היסטורי במדינת ישראל - הופכים את "אנדה", על אודות משפט אייכמן, להצגה חשובה ומעניינת

הצגתו החדשה של הלל מיטלפונקט "אנדה" מסתיימת בהשמעת ההקלטה ההיסטורית של המלים הראשונות בנאום התובע במשפט אייכמן, גדעון האוזנר: "במקום בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן - אין אני עומד יחידי. עימדי ניצבים כאן, בשעה זו, שישה מיליון קטיגורים. אך אין הם יכולים לקום על רגליהם, לשלוח אצבע מרשיעה כלפי תא הזכוכית ולזעוק כלפי היושב שם: אני מאשים. מפני שעפרם נערם בין גבעות אושוויץ ושדות טרבלינקה, נשטף ביערות פולין, וקבריהם פזורים על פני אירופה לאורכה ולרוחבה. דמם זועק, אך קולם לא יישמע. אהיה על כן אני להם לפה ואגיד בשמם את כתב האישום הנורא".

המעטפת החיצונית של עלילת המחזה היא פרשת בחירתם של עדי התביעה במשפט (הסניגוריה לא יכלה לזמן עדי הגנה; המדינה סירבה לתת להם חסינות, כפי שמודגש במחזה). על פי המוצג, בלחץ משרד ראש הממשלה ובצל משפט קסטנר - שנהפך מתביעת דיבה לכתב אישום נגד היישוב, ובעיקר מפא"י, שלא פעלו דיים להצלת יהודי אירופה - נבחרו העדים לא רק על פי עדותם, אלא גם על פי השתייכותם הפוליטית והלאומית.

על פי המחזה, בהוראה מגבוה לא זומנה גיבורת המחזה, אנדה, ילידת הונגריה, שהיתה זמן מסוים חברה בחרות והפגינה נגד הסכם השילומים עם מערב גרמניה, אך רצתה להעיד במשפט על ניסויים רפואיים שנעשו בה ובנשים אחרות במחנה אושוויץ. בתום השמעת ההקלטה מדברי האוזנר מוקרנת הכתובת "110 עדים הופיעו מטעם התביעה במהלך משפט אייכמן. אנדה פריינד לא היתה ביניהם". היא נוטלת את מזוודתה ועוברת דלת בקיר האחורי, שבנוי מערימות ספרים, נעלמת מעלילתה, עלילתנו. לא כל העדים, אומרת ההצגה, לא העידו מפני שאינם עוד בחיים. היו גם כאלה שקולם הושתק.

"אנדה". שפה גמישה, קליטה, שנונה

הגיבור השני של המחזה, איש הפרקליטות נוחי כרמי, הלוא הוא הילד נחומילה ויינשטוק ששרד בשואה ועושה מאמצים להיות "ישראלי", נאבק כדי שייתנו לאנדה להעיד וכדי שהעדים ייבחרו משיקולים ענייניים בלבד. הוא מוחה נגד התערבות לא עניינית ופוליטית במלאכת הפרקליטות ואף מתריס שבכך ייהפך המשפט להצגה ולמשפט ראווה.

סדק בחומת השתיקה

לפני ההצגה נשמעו מחאות על כך שזהו סילוף ההיסטוריה, ואף בהפסקה בין חלקי ההצגה ניגש אלי צופה נרעש ושאל אם אני יודע אם המחזה מבוסס על סיפור אמיתי. ככל שאני יודע, מקריאה, התקיימה לפני המשפט בחירה קפדנית של עדים. תחילה קשה היה למצוא עדים, שכן שרידי שואה שבמשך כ-15 שנה לא רצו לשמוע אותם בארץ ישראל ובהמשך בישראל - לא מיהרו להעיד. אחר כך חל שינוי, והיו הרבה מאוד עדים, וצריך היה לבחור ביניהם את אלה שעדותם תשרת את התביעה ולא תעיב על העיקר במשפט (למשל, לא זומנו עדים שאולצו להיות "קאפו").

כמו כן, והדברים כבר תועדו, סיפור השמדתם של יהודי אירופה זכה בישראל בהדגשים פוליטיים, שהבליטו את הגבורה ולא את הסבל, הבליטו את חלקו של זרם אחד והצניעו את חלקו של אחר (בלחימה ובסבל). משפט קסטנר ותהפוכותיו אכן הטביעו את חותמם על הממסד הפוליטי. במובן מסוים, משפט אייכמן היה משפט פוליטי ומשפט ראווה, אבל יש מקרים (ומשפט נירנברג היה גם כן מקרה כזה; וכאלה יהיו, כנראה, רוב המשפטים בבית הדין הבינלאומי בהאג) שבהם משפט פוליטי ומשפט ראווה הם גם משפטי צדק; בעיקר כשהעבירה חורגת מסוג העבירות שהחוק הפלילי מסוגל להתמודד אתן.

את התשובה הטובה ביותר למוחים נגד ההצגה, כמו לדמויות הנאבקות בתוכה, נותן איש הפרקליטות הוותיק, המפא"יניק שניאור (בגילומו המצוין של אילן דר), במונולוג ששם בפיו מיטלפונקט: "מה חשוב? אני? אתה? פקר השרץ? אפילו אייכמן עצמו לא חשוב למשפט הזה! (...) האנשים, העדים, הסיפורים משם, רק זה חשוב (...) המשפט הזה יתחיל, ועדים, עשרות עדים, יעלו, יעמדו ויספרו: ככה עונינו וככה איבדנו וככה רעבנו ושרדנו ושתקנו כי התביישנו בחיינו, וכי אתם השארתם אותנו עד היום מחוץ לעולמכם. הסיפור שלהם יסופר ביומני חדשות בארץ ובעולם, ברדיו, הוא ימלא עיתונים במשך שבועות וימים... חומה של שתיקה אולי תיסדק פתאום. אנשים, אנשים שחיים בינינו כמו צללים ישובו אולי לחיות כמו בני אדם. תחשוב, אולי בכלל תתחיל פה בארץ... איזו רוח חדשה, רוח של... של הקשבה, של חמלה, אתה יודע מה? אולי אפילו של נדיבות (...) זה לא חשוב? (...) אני מאמין שהמשפט הזה חשוב יותר מכל מה שאנחנו או בן גוריון יודעים עליו, שהמשפט הזה חשוב גם יותר מעצמו, כן".

בכך שניאור-מיטלפונקט צודק, ובכך צדק גם בן גוריון, שזאת היתה אחת ממטרותיו הפוליטיות בקיום המשפט (חוץ מהמטרה החשובה, המהותית כשלעצמה, להביא למשפט את אדולף אייכמן, מבצע "הפתרון הסופי"). חומת השתיקה נסדקה, גם אם את הארץ לא מילאה רוח של הקשבה, חמלה או נדיבות. שניאור מדבר בשם ה"אנשים", גם אם זה על חשבון סבלם הפרטי של האנשים הפרטיים, שהם גיבורי המחזה הזה.

הדברים שעשויים לקרות

כל זה מביא אל הטיעון שצריך היה להיות כבר שגור אצל צופי תיאטרון, וצריך היה לחסל מזמן טענות של סילוף המציאות כלפי האמנות, שכן הוא נוסח כמעט לפני כ-2,500 שנים, בידי אריסטו, בפרק ט' של ה"פואטיקה": "תפקיד המשורר הוא לא לספר את העובדות (הדברים שקרו), אלא את סוג הדברים שעשויים לקרות, כלומר המאורעות האפשריים לפי ההסתברות או ההכרח" (תרגומה של ד"ר שרה הלפרין מאוניברסיטת בר אילן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1977).

המעטפת החיצונית של עלילת המחזה, המעוררת את הוויכוח לעיל, מטשטשת את ליבת העלילה, הממוקמת ברגע ההיסטורי שבו מתרחשת עלילת המחזה. מיטלפונקט כותב על אחד הנושאים המהותיים לחיינו כאן (בנוסף ליחסינו עם הפלשתינאים ועם הערבים החיים בתוך שטחי ישראל כפי שהיו עד 1967): הפצע המדמם בחיבור בין היהודים שהיינו שם, בעיקר (אך לא רק) באירופה שלפני ובזמן מלחמת העולם השנייה, לבין הישראלים שאנחנו מנסים להיות כאן. החיבור הזה, בין כאן לשם, הפצע הזה שעליו הוקמה מדינת ישראל, קיים אצל כולנו, גם אצל אלה מבינינו שאין להם כל קשר היסטורי או משפחתי להשמדת יהודי אירופה.

זה הלב הכואב של המחזה, ומייצגות אותו שתי דמויות שנמצאות על קו התפר הזה. האחד הוא נוחי, הפרקליט הצעיר שניסה למחוק את הילד הגלותי שהיה ולהיות ישראלי, כמו כולם, ונאבק על שלמות נפשו גם כשפתאום, בבגרותו, הגיע מ"שם" אביו החייט, שהקים בביתו "יד ושם" פרטי. היחסים בין הבן לאב מורכבים מאוד, ומיטלפונקט כותב אותם ברגישות רבה, ומידה מיוחדת של קסם יש בעובדה שאת תפקידי האב והבן מגלמים אב ובן גם בחיים. אברהם סלקטר, חם ונרגן ואוהב (והוא גם חייט, המתקן מכפלת בחצאית של אלונה, החברה הישראלית מאוד של נוחי. כי הרי זה מחזה על האנשים שבקו התפר); ומיכה סלקטר, ישראלי מאוד, מחוספס, נחרץ, אימפולסיווי, חד, אבל יודע גם לחשוף את הפגיעות והחרדה והמצוקה והמבוכה.

הדמות השנייה, שעל שמה נקרא המחזה, ובדין, היא האשה הצעירה שעברה גיהנום באושוויץ, ואחר כך בנתה את חייה מחדש, בשולי בית חולים לחולי רוח; באה לכאן כי התיידדה עם אשה אחת באושוויץ וקיבלה אחריות על חייה. כשבאה לארץ (והדברים נאמרים ב-1960 וראויים להישמע גם היום) הבינה ש"לי אין מפלגה ולא ארץ ולא שפה כי לכם אין מושג מה זה מחנה ריכוז, ומי אנחנו שהיינו שם, שהשפה שלכם הופכת לאשפה כשאתם מדברים עלינו, או אלינו, שאם מותר לנו לנשום ביניכם זה רק אם הרגנו גרמני או שרנו לפחות ליד איזו מדורה עם פרטיזנים... ואני לא, לא מתאימה לכם. הזריקו לי רעל לתוך רחם, חתכו אותי ושלחו ממני דוגמאות יהודיות למכון מדעי בברלין, ואני, במקום שאתבייש, שארצה למות, אני להיפך, אני נדבקתי בחיים כמו תולעת עלובה..."

את אנדה מגלמת קרן צור, שכבר הרשימה מאוד בכמה תפקידים של נשים צעירות, יפות, חזקות. עתה היא יוצרת דמות מדויקת מאוד בנימת הדיבור, בהחזקת הגוף, בכל תנועה של יד, כתף, בהליכה, וזה לרגע לא בא על חשבון אותה תערובת מיוחדת במינה של עוצמה ורכות, כאב ואירוניה, החלטיות ומבוכה. זה מסוג התפקידים שייזכרו לה לזמן רב, ובצדק.

מיטלפונקט כתב הרבה מחזות, ולא מעטים מהם גם ביים. הוא אחד מכותבי הדיאלוגים המבריקים ביותר במחזאות העברית, בשפה עברית גמישה, קליטה, שנונה, השומעת את השפה שברחוב, אבל לא מחקה אותה, אלא משתמשת בה. במחזה הזה הוא נוגע לא רק ברגע היסטורי חשוב בתולדות המדינה, אלא בפצע שנתפר כל כך הרבה פעמים, שהתפר כבר נהפך לגלד שאיבד את רגישותו. וכל דבר בהצגה, גם משחקם של רפי תבור, יורם חטב, דבי יבלונקה ומיכל קירזון, והתפאורה העניינית של במבי פרידמן והתלבושות (אורנה סמורגונסקי; אם כי הכובע של יורם חטב נראה לי מוגזם) והמוסיקה של אורי וידיסלבסקי והתאורה של קרן גרנק מוכפפים, בצדק, למחזה הזה. בעיני, המחזה הזה חשוב יותר מעצמו.

עכבר EXTRA

לעוד כרטיסים במתנה >>