לרקוד את טרבלינקה

האזנה חוזרת ל"אפר ואבק", הרואה אור במהדורה חדשה אחרי 20 שנה, מזכירה מדוע יצירתם הנפלאה והנוראה של יהודה פוליקר ויעקב גלעד לא תתיישן כנראה גם ב-20 השנים הבאות

באמצע "התחנה הקטנה טרבלינקה" קרה דבר בלתי צפוי. הרגליים החלו לזוז לפי הקצב של מצילות התופים. הבס הרפטטיווי הניע את הראש ואת חגורת הכתפיים. שתי דקות בתוך השיר, כשמכות הסנר החלו לנחות במונוטוניות מטרידה, מחברות בין הדימוי הטעון של הרכבת לבין צליל התיפוף הרובוטי האופייני לרוק האפלולי של שנות ה-80, אי אפשר היה להתכחש עוד לדיסוננס הזועק: הנה אני רוקד בסלון - רוקד באמת, לא תנועה פה תנועה שם - לצלילי שיר שמדבר על מחנה השמדה. רוקד כל הדרך לטרבלינקה.

מחשבה ראשונה: התריסים סגורים? אם לא, יש להגיף אותם. לא רצוי שהשכנים יראו. בכל זאת, יש דברים שלא עושים עם שירים שמדברים על השואה. מחשבה שנייה: אני לא אשם באקט המביך הזה. את התלונות יש להפנות אך ורק ליהודה פוליקר ויעקב גלעד. הטיפול המוסיקלי שהם העניקו לשירו של ולדיסלב שלנגל מדויק כל כך, רווי כל כך באנרגיה פוטנציאלית, שהוא לא התיישן ב-20 השנים שעברו מאז יצא "אפר ואבק" (בינואר 88'), ונדמה שלא יתיישן גם בעוד 20 שנה. לבחירה המבריקה של פוליקר וגלעד להשתית את "התחנה הקטנה טרבלינקה" על אסתטיקה של קריאה על קצב (ולא שירה) היו מן הסתם כמה טעמים, אבל לא מן הנמנע שהם חשבו גם על האפשרות שהיא תביא את המאזינים לידי ריקוד.

ייתכן שהרעיון אפילו מצא חן בעיניהם. כי ריקוד יכול להיות סוג של גירוש שדים, וזו הרי מהותו של "אפר ואבק" - האלבום רואה אור עכשיו במהדורה חדשה שכוללת את הדיסק המקורי ודיסק שני ובו תוכנית רדיו עם פוליקר, גלעד ומשפחותיהם ששודרה בגלי צה"ל ביום השואה ב-1986 - ניסיון לסלק את מה שיעקב גלעד כינה "הכתם השחור בנשמה שלנו", או לפחות למנוע מהכתם הזה לאכול את הנשמה כולה. ניסיון אמיץ, נואש, מרהיב, אבוד מראש ועם זאת מוצלח (לפחות מבחינתם של המאזינים) מעצם היותו של האלבום הישג אמנותי מזהיר.

גירוש השדים של "אפר ואבק" מקבל לעתים את הביטוי הראשוני ביותר, בדמות הזעקות שבוקעות מגרונו של פוליקר לכל אורך המחצית השנייה של "אפר ואבק", אבל הוא מתבטא גם בצורות עקיפות יותר, למשל בזיכרון שמונח בבסיס של השיר "רדיו רמאללה". השנה היא כזכור שנת 65', והנער יעקב גלעד בורח אל הדבר היחיד שמשכיח את הסיפורים שמספרת לו אמו. מה שהוא שומע בתחנה הכי מעודכנת במזרח התיכון? אולי את "Satisfaction" של הרולינג סטונס. נעורים, אנרגיה, סקס, רוקנרול. לרקוד כל הדרך מהסיפורים על טרבלינקה.

יהודה פוליקר, 1988. אין טעם לחזור ולהלל את הלחנים (תצלום ארכיון: מיכל היימן)

כמו "התחנה הקטנה טרבלינקה", שסגר את הצד הראשון באלבום המקורי, גם "בגלל המלחמה ההיא", שסוגר את האלבום, הוא בעצם לא שיר אלא קריאה על קצב. רק שהפעם הקריאה אינה מדודה ומאופקת, אלא יש בה שיטפון של מלים מאשימות, שמצטברות יחדיו לזעקה נוראה. גם המוסיקה בקטע הזה הרבה יותר מסויטת, וברור מדוע הוא נבחר לסיים את האלבום. רק דממה יכול לבוא אחריו. אלא אם כן המערכת מופעלת בטעות על repeat, כמו שקרה לי כשהאזנתי לאלבום, ואז, מיד אחרי הצלילים האפוקליפטיים שחותמים את "בגלל המלחמה ההיא", נשמעים צלילי הפתיחה של השיר הראשון, "אפר ואבק", עם מלודיית שיר הערש של הבוזוקי והמפגש המפעים בינו לבין האקורדיון.

היופי הטהור הזה נוחת עליך כמו קורנס כשהוא בא מיד אחרי "בגלל המלחמה ההיא", והצמידות בין אור לאפלה, בין יופי לאימה, מזכירה איזה אלבום חובק-כל הוא "אפר ואבק". יש אלבומים, והם מעטים, שמצליחים להתקרב באמת לקוטב של היופי. יש אלבומים, והם מעטים, שמצליחים להתקרב באמת לקוטב של האימה. כמעט אין אלבומים שמצליחים לגעת בשני המקומות האלה, ו"אפר ואבק" הוא אחד מיחידי הסגולה האלה.

לא שיש צורך בתאונת הריפיט כדי להבין את זה. אלבום שנפתח ב"יום אביב, ריחות לילך/ בין חורבות העיר שלך" מצהיר על עצמו כיצירה שתכונתה הבסיסית היא לכרוך בין היופי לזוועה ובין המציאות לזיכרון שמעצב אותה. "קחי מעיל, יהיה לך קר/ כסף כיס, גביש סוכר" - האם יש דרך יותר יפה לבטא את החרדה של בן מכך שאמו המבוגרת חוזרת למקום שבו חוללה ילדותה? אני לא יודע אם היד של גלעד רעדה כשכתב "כסף כיס" ו"גביש סוכר" והפך כך את אמו שוב לילדה פגיעה ונרדפת. אני יודע שהלב שלי רועד כשאני שומע את זה.

אין טעם לחזור ולהלל את הלחנים שכתב פוליקר למלים של גלעד, וממילא אי אפשר להגיע למקור הנסתר שהוליד, למשל, מנגינה עוצרת נשימה כמו זו של "שיר אחרי הגשם". אבל כדאי לומר משהו על הצליל של האלבום ועל ההפקה שלו. מי שהקשיב בסוף שנות ה-80 לתוכניות הרדיו של יעקב גלעד יכול היה לשמוע את מקהלת הנשים של "מסתרי הקול הבולגרי" לצד ה"קיור" ו"Birthday Party" של ניק קייב. מפגש מאותו סוג מתקיים ב"אפר ואבק": מצד אחד, המוסיקה היוונית שפוליקר חקר לעומק בשנים שקדמו להקלטת האלבום ושבה הידהד כמובן סיפורו של אביו בשואה; ומצד שני, הרוק האמנותי של שנות ה-80, מ"יו 2" ועד "טוקסידומון", שהוביל את פוליקר מהרוקנרול הבסיסי של "בנזין" למקומות הרבה יותר מעודנים. והתוצאה: מפגש מסעיר וחד-פעמי בין בוזוקי לגיטרת רוק דוקרנית ובין אקורדיון לבין סינתסייזר (אגב, העומק והיופי של עבודת הקלידים ב"אפר ואבק" היא אחת ההפתעות הנעימות בעת ההאזנה החוזרת לאלבום).

"האלבום הישראלי הכי טוב בכל הזמנים"? ייתכן, בהנחה שיש בכלל טעם בשאלה. "אפר ואבק" דיבר על חיים בצל זיכרון שאינו מרפה, לא ממי שהיה שם ולא ממי שנולד למי שהיה שם: "קול מארץ הרוח בא לאט וקרב/ היא הולכת/ נטרפת/ היא הולכת/ ואני שותק". לא משנה כמה שנים יעברו, הפצע יישאר. וכך גם האלבום האדיר הזה, שמחטט בפצע הזה וחובש אותו בעת ובעונה אחת.

עכבר EXTRA

לעוד כרטיסים במתנה >>

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>