קסטנר ואהוד בנאי כפי שמעולם לא ראיתם

אורי קליין על הצפייה ב"להרוג את קסטנר" שתרתק גם את אלה שסיפורו מוכר להם ועל "חייב לזוז" - הסרט התיעודי הרציני ביותר שהופק כאן

שני סרטים תיעודיים שונים מאוד מוקרנים בימים אלה בסינמטק תל אביב, ושניהם ראויים לצפייה. האחד הוא "להרוג את קסטנר", סרטה של הבמאית האמריקאית גיילן רוס; האחר הוא "חייב לזוז", בבימויו של אבידע לבני, סרט שמשרטט את דיוקנו של אהוד בנאי, ודרכו מציג גם את סיפורם של שניים מחבריו ליצירה ולחיים, יוסי אלפנט וז'אן ז'אק גולדברג. למרות המוצא השונה של יוצרי הסרטים האלה, וההבדל בנושאי סרטיהם, המשותף להם, מלבד איכותם, הוא שהם עוסקים בפיסת היסטוריה ישראלית שמגדירה את זהות המקום הזה.

"להרוג את קסטנר", בעיקר בגלל הסיפור שהוא מציג, הוא היצירה בעלת הנפח הגדול יותר. הצפייה בסרט תרתק גם את אלה שסיפורו של ישראל קסטנר מוכר להם ועקבו אחר משפטו; גם את אלה שזוכרים את ההלם שעורר הרצח שלו בחזית בית הדירות התל-אביבי שבו התגורר ב-3 במארס 1957, המשפט של רוצחיו והאזכור מחדש של שמו במשפט אייכמן; וגם את אלה שצפו בסדרה של אורי ברבש ומוטי לרנר, שעסקה בדמותו ובפרשה ושודרה בערוץ 1. » להרוג את קסטנר: הרוצח מדבר לראשונה

האטרקציה התקשורתית המרכזית של הסרט היא הראיון של רוס עם זאב אקשטייין שהורשע ברצח קסטנר. נכון שיש בכך מידה של סנסציוניות, אבל דווקא ההיבט הזה בסרט מעניין פחות. רוצחים הם רוצחים, ואף שאקשטיין הואשם ברצח קסטנר הוא לא דמות מעניינת מאוד. הוא מצטייר בסרט כדמות הזויה, מבולבלת; הצופים אינם לומדים להכיר אותו באמת, ואולי גם אין מה להכיר. אבל המפגש שרוס מארגנת בסרט, בין אקשטיין לסוזי, בתו של קסטנר ושתי נכדותיו (אחת מהן היא מרב מיכאלי) נשאר מרתק בגלל הטקסיות והאיפוק שלו. הוא אינו מגלה לנו דבר חדש על אקשטיין, אבל מחזק את הרושם העז ששלוש הנשים האלה, הבת ושתי הנכדות, מעוררות במשך הסרט כולו.

אבל ההישג העיקרי בסרטה של רוס נובע מהאופן שבו הבמאית, שהיא בעלת ניסיון ביצירת קולנוע תיעודי, מצליחה לספר את הסיפור בישירות ובפשטות, ולמקם אותו במספר רב של הקשרים היסטוריים. כך הוא נהפך מסיפור מסוים לסיפור המייצג את ההיסטוריה היהודית והישראלית, ומעלה לפני השטח פסיכוזות רבות שחוצות עדיין את הזיכרון הלאומי הקולקטיווי.

מתוך "חייב לזוז". מימין: גיל סמטנה, יוסי אלפנט וז'אן ז'אק גולדברג

רוס עושה זאת בתבונה ובצלילות. יש לכך חשיבות מיוחדת בעידן שבו אוסף סרטים העוסקים בזיכרון השואה, גם ישראליים וגם סרטים מתוצרת חו"ל, שוטף את המסכים. רבים מאותם סרטים מתמודדים בעלגות רעיונית ורגשית עם הזיכרון הזה ועם השלכותיו על המציאות הישראלית העכשווית. רוס מצליחה לעבות ולהעשיר את הסיפור. גם כשהיא חודרת לטריטוריות מפוקפקות אידיאולוגית, כגון תיאוריית הקונספירציה שאקשטיין מביא לסרט (שלפיה היה מתנקש רביעי בזירת הרצח שזהותו לא נחשפה מעולם; שמפא"י והש"ב היו מעורבים בהתנקשות), היא עושה זאת בריחוק מרוסן שמעניק לממד הזה של הסרט את הנפח הנכון.

רוס הפכה את סרטה לדיוקן של שישה עשורים ויותר בתולדות העם היהודי, המתעצבים בצלו של קסטנר והפרשות שמתלוות לשמו. יותר מכל עולה מסרטה של רוס תחושת האמביוולנטיות הנמשכת, המאפיינת את סיפור חייו ומותו של קסטנר, אמביוולנטיות שהבמאית אינה מנסה להתחמק ממנה אלא להעצימה. היא לא שופטת את ההיסטוריה אלא מספרת אותה. כך היא מציגה את מורכבותה וחושפת את השדים שלה, שממשיכים לרדוף עד היום את התודעה הישראלית.

מבחינה צורנית, "להרוג את קסטנר" הוא סרט תיעודי מסורתי ביותר; כאן זה פחות חשוב. יש רגעים שהסרט לוקה ב"אמריקאיות" יתר, וברור שהוא נועד, בראש וראשונה, לקהל שמעולם לא שמע על קסטנר. אבל העובדה שגיילן רוס יצרה סרט היכול לעניין ואפילו להטריד מחדש את הציבור הישראלי ראויה להערכה.

לפני שהטפטוף ייהפך למבול

אין בישראל סרטים רבים שעסקו בתולדות התרבות הפופולרית המקומית. אלה הזכורים לי היו, ברובם, מופעי יח"צנות או דיוקנאות שטחיים, רכילותיים בעיקרם. "חייב לזוז" הוא חריג במובן זה, ובכך כבר טמון ערכו. כמו סרטה של גיילן רוס, סרטו של אבידע לבני עשוי באופן מסורתי למדי, ללא התחכמויות סגנוניות שנדמה לפעמים כי העיסוק בפופ תובע אותם; זו החלטה נבונה שמבליטה עד כמה סרטו של לבני הוא מבחינות רבות הסרט התיעודי הרציני ביותר שהופק כאן, על אחת התופעות המשפיעות ביותר בתולדות הפופ והרוק הישראלי. » חייב לזוז: יצירה מרשימה מאוד

"חייב לזוז" מציג את סיפורו של אהוד בנאי, כיצד בסוף שנות ה-20 לחייו הגיע לייאוש מוחלט כמעט ביחס לסיכוייו לפרוץ לזירת המוסיקה הישראלית, וכיצד זה השתנה בעקבות המפגש שלו עם שתי דמויות מיואשות ואבודות כמעט כמוהו: יוסי אלפנט וז'אן ז'אק גולדברג. הוא מציג את סיפור תקליטם הראשון והיחיד, "אהוד בנאי והפליטים", שהיה למיתוס בתרבות הפופולרית הישראלית, ועוקב אחרי מה שארע לשלושה בעקבותיו.

שניים מהם, אלפנט וגולדברג, כבר אינם בחיים, אבל הסרט מצליח להפוך אותם לדמויות מרכזיות בסיפור שהוא מגולל. בכך נעוץ אחד מהישגיו העיקריים. בדומה לסרטה של רוס, "חייב לזוז" אינו מבקש לפתור את תעלומת אהוד בנאי וחבריו; תחושה של אמביוולנטיות אופפת גם את הסרט הזה, ובדומה ל"להרוג את קסטנר" היא מעשירה את התוצאה. יש משהו חמקמק ומסתורי ברוק ובגיבוריו כשהם במיטבם, וסרטו של לבני מצליח לשדר את התחושה הזאת היטב, למרות ואולי בגלל הקורקטיות המסורתית שבה בוים.

ב"חייב לזוז" מדברים על מוסיקה ברצינות, וגם זו תופעה נדירה על מסכינו. בשלב מסוים נהפך הסרט ממחווה למחקר, ובכך נעשה יצירה המעידה על מקורות הזהות והזיכרון של הישראלים לא פחות מסרטים שעוסקים בנושאים הרי-גורל. זה סרט חשוב, אם לא בתולדות הקולנוע התיעודי המקומי, הרי לפחות בתולדות התיעוד של התרבות שהתפתחה והותירה את רישומיה וצלקותיה במקום הזה. יותר מכל נרתע הסרט מסנסציוניות; הישירות וצניעות של הבימוי משתלבות באלה של האיש העומד במרכז הסרט, וכך נוצק הדיוקן הנכון שלו: מרוחק, חלקי, אבל גם אינטימי, במובן הנכון וההגון ביותר.

"להרוג את קסטנר", במאית: גיילן רוס; "חייב לזוז", במאי: אבידע לבני. תסריטאים: דרור נחום וגידי אביבי

עכבר EXTRA

לעוד כרטיסים במתנה >>

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>