מיכל ספיר: דארק אייטיז זו לא מילה גסה

בשנות ה-80 היא כבשה את שינקין ואת אריאל שרון עם להקת "אפור גשום". עכשיו מוציאה המוסיקאית והדוקטור לספרות מיכל ספיר את שירי הלהקה על דיסק, ובמקביל כותבת ביוגרפיה על שר האוצר רב ההשפעה, סבה פנחס ספיר

הרבה שנים זה לא קרה לה. מיכל ספיר נכנסה לפני כחודש לבר תל-אביבי ואחד מיושביו שלח מבט לעברה ושאל את חברו, "זה גבר או אשה?". כעבור כמה ימים, בהופעה במועדון "הצימר" בדרום תל אביב, ספיר נשמעה משועשעת מהתקרית. "כשהייתי נערה זה קרה הרבה, בעיקר בנסיעות", היא סיפרה לקהל. "נהגים היו פותחים את החלון של המכונית שלהם" - ספיר עשתה תנועות סיבוב, מהימים שבהם לא היו חלונות חשמליים - "ושואלים את ההורים שלי, ‘זה ילד או ילדה?'"

אחר כך היא התחילה לשיר שיר שכתבה לפני כמה שנים, שקשור לחוויה הזאת. הוא נקרא "Hypnotoxic" ובשל העמימות המגדרית שמאפשרת השפה האנגלית, מוטב לא לתרגם אותו לעברית. השורות הפותחות שלו הן: "Wake up and make up your mind / Are you a boy or a girl". בהמשך השיר ספיר נכנסת לראש של הנערה שהיתה פעם ושרה על הרצון לא לצאת אף פעם מהמיטה ועל ההרגשה שהיא לבד בעולם. "חבר ששמע את השיר התקשר אלי בדאגה ושאל אם ככה אני מרגישה גם היום", היא צחקה השבוע. "הייתי צריכה לשכנע אותו שזה שיר שמדבר על גיל ההתבגרות".

מעניינות ככל שיהיו, המלים לא הסיחו את תשומת הלב מהמוסיקה הנהדרת. באתר האינטרנט שלה ספיר מכנה את המוסיקה שלה "פוסט-פאנק פגיע". זאת הגדרה קולעת. אפלולי ושביר, חלומי אך דוקרני, "Hypnotoxic" הזכיר מיד את האיכויות שהפכו בסוף שנות ה-80 את ספיר, אז סולנית להקת "אפור גשום", לאחת היוצרות המרתקות שפעלו בזירת הרוק האלטרנטיווי בישראל.

רוב הנוכחים ב"צימר", אנשים בשנות ה-20 לחייהם, צעירים מכדי לזכור את "אפור גשום", אבל עכשיו יש להם, ולאחרים, הזדמנות להתוודע ללהקה הזאת, או להיזכר בה. לפני כמה חודשים העלתה ספיר את "פברואר", הקלטת היחידה של "אפור גשום", מ-1989, על דיסק, ומאז היא מוכרת את הדיסק בהופעות ודרך האינטרנט. בנוסף לשירי הקלטת יש בדיסק גם כעשרה שירים מאוחרים יותר, שהוקלטו בין 1989 ל-1991 ומעולם לא ראו אור.

מיכל ספיר. "עם השנים יותר ויותר קשה לי להזדהות עם מה שקורה בישראל" (תצלום: דניאל צ'צ'יק)

"לפני כמה שנים היה דיבור עם האוזן השלישית, שהוציאה את ‘פברואר', על הוצאה מחודשת של הקלטת בדיסק", אומרת ספיר. "אבל בסופו של דבר הם נסוגו, והחלטתי לעשות את זה לבד. מובן שהייתי שמחה אם זה היה יוצא בחברת תקליטים, אבל גם ככה אני מרוצה". מבחינת המאזינים והמוסיקה הישראלית, זאת החמצה. ספיר אינה אשת שיווק מצטיינת ועד כה מכרה כ-100 עותקים מהדיסק. החומרים שבו - ובעיקר השירים שלא ראו אור, שרובם מצוינים ושונים מאוד באופיים משירי הקלטת - ראויים לחשיפה גדולה יותר.

ניו יורק במזרח התיכון

"אפור גשום" החלה לפעול ב-1987. ספיר והגיטריסט אלון ידגר, שהקסים את ספיר כשניגן בגיטרה "כמו ג'וני מאר מ'הסמיתס'", הקליטו את השיר "מקום אחר" ב-1,000 דולר שספיר קיבלה מהוריה כמתנת שחרור מהצבא. בסיועה של ידידת המשפחה רבקה מיכאלי נתנו השניים את תקליט השדרים לשדרן בקול ישראל, "ובדרך חזרה מירושלים כבר שמענו את השיר ברדיו. זה היה מדהים", נזכרת ספיר.

שמה של הלהקה (שכללה בשלב הראשון את ספיר, ידגר, עודד שכטר, אורן קפלן ואורן רביב) ושמו של האלבום לא הותירו מקום לספק באשר למחוז החפץ של ספיר. "הייתי אנגלופילית גדולה", היא אומרת. "כל יום שבו מזג האוויר הזכיר לי את לונדון נראה לי כמו יום טוב יותר".

בקצת מאמץ היא יכלה להשלות את עצמה שהיא לא כאן. מועדון הפינגווין, הביקורות הנלהבות במקומונים, סצינת הרוק של שחורי שינקין: "זה הרגיש כמו ניו יורק במזרח התיכון, וזה היה נחמד", אומרת ספיר. עד שיום אחד, בשירותרום, אריאל שרון התארח באולפן וכשהשדרן ביקש ממנו לבחור שיר הוא בחר ב"שעון החול" של "אפור גשום". "מה, אתה לא מכיר את הסיפור הזה? מתברר שהבנים שלו היו מעריצים שלנו", צוחקת ספיר.

"פברואר", שמושפע בעיקר מ"הסמיתס" ו"הקיור", צולח את מבחן הזמן, אף שהוא נשמע היום נאיווי. לעומת זאת, השירים מ-1989-1991 (בהרכב שונה, שכלל את ערן רייס, ערן מלכי ואורן בן נון במקום קפלן ורביב) מפתיעים בבשלות ובצליל הדחוס והרב-שכבתי שלהם. מה מקור ההבדל בין שתי התקופות? "פשוט מאוד: ‘Daydream Nation' של ‘סוניק יות' ו'Isn't Anything' של ‘מיי בלאדי ולנטיין'", אומרת ספיר. "כששמעתי את שני התקליטים האלה פשוט לא האמנתי למשמע אוזני. הטקסטורות, העומקים, אפשרויות הסאונד - עד היום הם משפיעים על כל מה שאני עושה".

פשוט וטבעי

גם מבחינה טקסטואלית ספיר הבשילה לקראת סוף שנות ה-80. "זאת היתה בעיקר ההשפעה של לימודי הספרות באוניברסיטה והמפגש עם טקסטים של ת"ס אליוט וואלאס סטיוונס", היא אומרת. "הקול שלי נעשה יותר מובחן, הכתיבה יותר מחודדת. עד אז הכתיבה שלי היתה מאוד מעורפלת ואווירתית, אבל בעצם לא דיברה על שום דבר".

חלק מהשירים המאוחרים יותר דיברו בצורה גלויה, או גלויה יחסית, על הזהות המינית של ספיר. בשיר "פשוט וטבעי" היא שרה: "מה שכל כך פשוט וטבעי אצל אחרים יהיה תמיד עצוב ואפל בשבילך / מה שכל כך פשוט וטבעי אצל אחרים יהיה תמיד עמוק וקסום בשבילך". היה גם שיר שנקרא "לא יכולה לעזוב אותה עכשיו", שלא נכלל בדיסק. "המעבר לדיבור יותר מפורש נבע גם מהשתכללות הכתיבה שלי וגם מהתחושה היותר נוחה שלי עם עצמי", אומרת ספיר.

"העולם שסביבי ידע שאני לסבית", היא מוסיפה. "העולם הציבורי - אני לא יודעת. אם היו שואלים אותי, לא הייתי משקרת. אבל העיתונאים לא העזו לשאול, ואני מצדי לא יצאתי בהצהרות כי זה לא מתאים לאישיות שלי. אליוט (שרון בן עזר, ב"ש) צעקה את זה כי זאת היתה הפוליטיקה שלה. העניין שלי היה אחר - מוסיקה חו"ליסטית קוסמופוליטית. כשהתחלתי לכתוב על זה, זה היה גם מתוך רצון לנרמל את זה, אבל אני לא אמנית דמונסטרטיווית. סיפרתי סיפור, לא יצאתי בהצהרות".

מיכל ספיר. "לא קשה למצוא מקומות להופיע, אבל קשה לקבל תשומת לב" (תצלום: דניאל צ'צ'יק)

לונדון אחרת

ב-1991 היא הגשימה את החלום שלה ונסעה מכאן. לא ללונדון אלא לניו יורק, שם קיבלה מלגה ללימודי תואר שני בספרות. היא הקימה להקה ושמה "Baby Tooth", שהופיעה לא מעט והוציאה אלבום אחד, עד שב-1997 נמאס לה מניו יורק והיא עברה ללונדון.

"אבל זאת היתה לונדון שונה לגמרי מלונדון שחלמתי עליה בשנות ה-80, לטוב ולרע", אומרת ספיר. "זאת היתה לונדון של בלייר, לא של תאצ'ר, כך שמצד אחד היה מגוון תרבותי רחב יותר ואוכל טוב יותר, ומצד שני המוסיקה היתה הרבה פחות טובה. זאת היתה לונדון של ‘אואזיס', לא לונדון של ‘הקלאש'".

ספיר הקימה את להקת "Zero Balancer". "עיתונאי של ה'מלודי מייקר' שמע אותנו ושיבח, וכבר חשבנו שהנה זה עומד לקרות לנו", אומרת ספיר, "אבל פתאום הבסיסט עזב בלי להסביר ולא ענה לטלפונים, וכל העניין התפרק. זה דבר נורא, להקות".

ספיר הרפתה לזמן מה מהמוסיקה והשלימה את הדוקטורט בספרות, שאותו נטשה כשעזבה את ניו יורק. הנושא: דימויים של נפילה בספרות המודרנית. "נכנסתי פעם לשיעור של תיאורטיקנית ישראלית, שאמרה במשך כל ההרצאה ‘In Praise of Falling', בשבחי הנפילה. זה נשמע נפלא ונתן לי את הרעיון. זאת גם הכותרת של הדוקטורט שלי. מאוחר יותר התברר לי שהיא בכלל אמרה ‘In praise of Folly', בשבחי הסיכלות".

האקדמיה לא מתאימה לה, היא אומרת, ולצד עבודת תרגום וכתיבת מאמרים על אמנות היא חזרה לפעילות מוסיקלית אינטנסיווית למדי, בעיקר לבדה, מופיעה עם גיטרה חשמלית במועדונים קטנים בלונדון. וגם בתל אביב, בביקוריה כאן. "לא קשה למצוא מקומות להופיע, אבל קשה לקבל תשומת לב", היא אומרת. "בארץ יש פחות מקומות, אבל קל יותר לקבל הדהוד".

אז מדוע לא לחזור? "חשבתי על זה בשנים האחרונות, בעיקר מאז שהתחלתי לכתוב את הביוגרפיה של סבא שלי (ראו מסגרת) ואני נמצאת כאן יותר. אבל השהות שלי פה רק הזכירה לי למה אני לא חיה כאן. קודם כל, חם לי מדי. זה נשמע טיפשי אבל זה מאוד חשוב, זה הקיום הפיסי שלי. וגם קשה לי עם זה שאין כאן מרחב פרטי וכולם מתערבים בחיים של כולם. זה מרתיע אותי. וישנו גם העניין הפוליטי. זה לא מה שגרם לי לעזוב, אבל עם השנים נהיה לי יותר ויותר קשה להזדהות ולהיות חלק ממה שקורה פה. כל זמן שאני בלונדון אני יכולה להגיד לעצמי: אני בחרתי לא לחיות פה, ולכן זאת לא אחריות שלי".

מבצע סבא

בתקופה האחרונה שוקדת מיכל ספיר על כתיבת הביוגרפיה של סבה, פנחס ספיר, שר האוצר רב ההשפעה בממשלות מפא"י. "הספר הגיע אלי יותר משהגעתי אליו", היא אומרת. "הקרן שיזמה את הביוגרפיה פנתה לביוגרפים מקצועיים, אבל אף אחד מהם לא נענה בחיוב, ובסופו של דבר פנו אלי".

פנחס ספיר (תצלום: יעקב אגור)

ספיר אומרת שאחיה, איש אקדמיה, הטיל ספק בתקפותו של הפרויקט, אבל מוסיפה שלה עצמה לא היו התלבטויות. "נכון שאני מעורבת רגשית ונכון שכלכלה ופוליטיקה זה לא התחום שלי, אבל זאת היתה הצעה שאי אפשר לסרב לה. בנוגע לריחוק הביקורתי, קודם כל יש מרחק של שני דורות ביני לבין סבא שלי, ודבר שני: אין לי בעיה עם ביקורת כלפיו. להיפך, היא משתלבת עם הביקורת שלי על כל הפרויקט הציוני-מפא"יניקי. ברור שזאת לא תהיה ביוגרפיה של אניטה שפירא, אבל אולי היא תהיה יותר מעניינת בגלל הנופך האישי-ספרותי שיהיה בה".

ספיר היתה בת תשע כאשר מת סבה, ב-1975, והיא אומרת שהנוכחות שלו "היתה חוויה מכוננת וחלק מהזהות שלי". היא בילתה חודשים בארכיונים שונים והספיקה לראיין אנשים שעבדו תחת ספיר זמן קצר לפני שמתו בעצמם. הקירבה המשפחתית דווקא לא עזרה לה למצוא מכתבים או יומנים שלא נמצאים בארכיונים. "סבא שלי היה אדם כל כך ציבורי", היא אומרת. "אין מכתבים אישיים, אין שום דבר".

האם גילתה על סבה דברים שהפתיעו אותה? "הופתעתי לגלות עד כמה אנשים שעבדו אתו אהבו אותו. לא ציפיתי לזה. תיארתי לעצמי שהם יעריכו אותו, אולי אפילו יעריצו אותו, אבל לא ציפיתי שיאהבו אותו. אני עצמי מחבבת אותו יותר ויותר ככל שכתיבת הספר מתקדמת".

עכבר EXTRA

לעוד כרטיסים במתנה >>

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>