תירוצים מפה ועד סין

שרון רוטברד, דמות מפתח בשיח האדריכלי הביקורתי בישראל, מתכנן כעת וילה בת 1,000 מ"ר, כחלק מפרויקט המיועד למתעשרים החדשים של סין. מה עם בעיית זכויות האדם במדינה והקפיטליזם הדורסני שצומח שם? רוטברד כבר ישכנע אתכם שהוא בונה בשם עקרונות השוויון והצדק. ראיון ומניפסט

"ההיסטוריה של הארכיטקטורה היא היסטוריה של תירוצים", אומר האדריכל שרון רוטברד בשיחה אתו על מעורבותו בתכנון בסין. "הדחף של האדריכל הוא להטביע את חותמו ולבנות הכי גדול והכי יפה", הוא מוסיף, "כמו שהדחף של עיתונאי הוא לכתוב ולחשוף את כל האמת. אנחנו עושים דברים ומספרים על זה סיפורים. אני רק מקווה שהם משכנעים". ורוטברד נזקק למסכת מפוארת של תירוצים כדי להמציא צידוקים לחציית הקווים: מביקורת נוקבת, שעמה הוא מזוהה, על אדריכלות שגורמת לאי צדק פוליטי, כלכלי או חברתי - לתכנון וילה בשטח של 1,000 מ"ר ליזם עשיר בסין.

הטענות נגד שלילת זכויות האדם בסין, ולצדן הסתייגות מהקפיטליזם חסר הרחמים הצומח בה, לא שככו את אחרי ש"נפתחה למערב" בעקבות האולימפיאדה בקיץ אשתקד. מסכת הסיפורים שטווה רוטברד מבריקה, בנויה לתלפיות ומתוחכמת בהרבה מהממוצע המקובל במקצוע. כך לדוגמה, זמן קצר לפני פתיחת המשחקים בבייג'ין, הכריז האדריכל דניאל ליבסקינד כי אינו מוכן לעבוד למען משטרים טוטליטריים, והדגיש כי ראוי שאדריכלים ישקלו היטב אם לעבוד בסין. את העובדה שמשרדו התחיל אז לעבוד בהונג קונג תירץ ליבסקינד בכך ששם שיטת המשטר הוגנת יותר מאשר במדינה האם. וזוהי רק דוגמה אחת מיני רבות להסברים שמייצרים דיון ער, אך ספק אם הם משכנעים עד הסוף. בעיקר, כך זה נראה, לא את המתרצים עצמם.

הווילה שתיכנן רוטברד היא חלק מפרויקט "אורדוס 100" שיזם המיליונר הסיני קאי צי'אנג ותכנונו הושלם בימים אלה. לפרויקט הוזמנו 100 אדריכלים צעירים מ-29 מדינות שתיכננו 100 וילות בעלות שטח זהה. הפרויקט שואב את שמו מהעיר המארחת, אורדוס, הממוקמת במוגוליה הפנימית, חבל ארץ אוטונומי במערב סין. סמוך לעיר הקיימת, הולכת ונבנית בימים אלה אורדוס החדשה. באזור יוקמו, בנוסף למגורי יוקרה, גם מבני תעשייה ומוסדות תרבות שבנייתם אמורה להימשך חמש שנים בלבד. הווילות יוקמו בתוך 100 ימים.

לפרויקט אורדוס, סממן מובהק של סין החדשה וכלכלת השוק הדוהרת שלה, שותפים האדריכלים ז'אק הרצוג ופייר דה מרון משווייץ, מתכנני האיצטדיון הלאומי בבייג'ין, והאמן הסיני החשוב איי וייוויי, שלקח חלק בתכנון האיצטדיון. שותפיו של רוטברד לתכנון הווילה הם האדריכלים דן חסון ויובל יסקי. עבודתם עוררה עניין רב בתקשורת הסינית ופורסמה בהבלטה.

שרון רוטברד ודגם הווילה שתיכנן. מסכת הסיפורים שטווה מבריקה, בנויה לתלפיות ומתוחכמת בהרבה מהממוצע המקובל במקצוע

רוטברד הוא דמות מפתח בשיח האדריכלי הביקורתי בישראל. במשך כעשור נמנע מעבודה מעשית מסיבות אתיות - אם כדי לא לתת יד למדיניות הכיבוש בבנייה בשטחים, או לא להיות שותף לאי שוויון בחלוקת משאבים ליזמים. הוא עוסק בכתיבה ביקורתית, בהוצאה לאור (עם אשתו עמית ייסד את הוצאת הספרים בבל), בהוראה ובפעילות חברתית בשכונת מגוריו בדרום תל אביב. בספרו "עיר לבנה, עיר שחורה" חשף את הצד האפל של מיתוס הבאוהאוס בתל אביב, ובמניפסט המהפכני "ארכיטקטורה שמאלית" הכריז שזו "תשאף לחלוקה צודקת של משאבים, תשתיות, מוסדות וזכויות בנייה". בבל היתה שותפה להוצאתו לאור של קטלוג התערוכה המצונזרת "כיבוש אזרחי", המצביעה על חלקה של קהילת האדריכלים בישראל ביישום מדיניות הכיבוש בשטחים. באירוניה שמקצוע האדריכלות מזמן מעצם הגדרתו ואופיו - אוצרי התערוכה הרדיקלית ההיא, האדריכלים רפי סגל ואיל ויצמן, הוזמנו אף הם לפרויקט "אורדוס 100". אחרי התלבטויות, ויצמן נסוג בסופו של דבר מהסכמתו להשתתף בו.

לשחוט את התרנגולת

היענותם הנלהבת של אדריכלים מובילים לעבוד בסין, או במדינות אחרות הפוגעות בזכויות אדם (לעתים נכללת בהגדרה גם מדינת ישראל) - מדינות שבדרך כלל אפשר להגשים בהן כל פנטסיה מקצועית - מלווה באקרובטיקה אפולוגטית מרתקת. כך למשל האמן איי וייווי עצמו קרא להחרים את המשחקים האולימפיים בגלל מה שהגדיר כתנאים הפוליטיים המחפירים בארצו, אף שהיה שותף בעצמו לתכנון ספינת הדגל של המשחקים וסמלם. אדריכלים נוטים לנקוט עמדה של "אני אדריכל, לא פוליטיקאי".

לבניית הווילה באורדוס הגיע רוטברד דרך חבר שעניין אותו בפרויקט, "וזה נשמע לי כל כך מופרך ודמיוני עד שאמרתי, למה לא. לא אכחיש שההרפתקה סיקרנה אותי, אבל על רקע כל המחאות נגד סין ניסיתי להבין את הבעיה. טיבט? דמוקרטיה? חופש הביטוי? הרי בשביל זה אני לא צריך להיות ארכיטקט, אני יכול להיות פעיל פוליטי בשעות הפנאי. אלא שאז, מה שיש לי לומר, לא נכלל בתרומה הספציפית המשתרשרת מהאופק המקצועי שלי".

רוטברד מוסיף ומסביר כי הגיע למסקנה "שבכל מקום שלא הייתי בונה את הווילה הזאת עם בריכת שחייה, קולנוע פרטי ומגורי 'עובדים', זה היה בעייתי לא פחות. גם בקיסריה. זיהיתי כאן הזדמנות לבחון את הסיטואציה של המאבק הבין מעמדי המתחדש בסין ואת היבוא של ערכים קפיטליסטיים, ולהתייחס אליהם מתוך הארכיטקטורה. זה נכון ששווה לעשות על זה מחקר או לכתוב ספר. אבל חשבתי שאם יש לי ביקורת, אז הדרך האפקטיווית ביותר היא שאבנה אותה".

איזה מימד ביקורתי יכול להיות לוילה של 1,000 מ"ר?

"הטענה שלי היא שהתנאי לכל וילה הוא קיומה של חברה מעמדית. וילה היא בניין שמיועד למעמדות העליונים. מטבע הדברים הגודל של בניין כזה והמורכבות שלו מביאים לכך שעבודות הבית לא נעשות על ידי בעלי הווילה, אלא על ידי עובדים שצריכים לגור בה ואז הם נהפכים לדיירים ולשכנים. זוהי סיטואציה שפותחת פתח לקונפליטים בין אדונים ומשרתים שהתרבות המערבית לדורותיה עוסקת בהם בספרות, בקולנוע, בטלוויזיה, בתיאטרון, מרובינזון קרוזו דרך ליידי צ'טרלי ועד אדונים ומשרתים. אבל באדריכלות, שמניחה את התשתית לכל המערך החברתי הזה, כל זה כמעט שלא קיים. ברוב המקרים הנחיות התכנון לווילה, הפרוגרמה, שואפות לעמעם את המתחים המעמדיים האלה, להצניע את קיומם של העובדים ולמקם אותם באגף מרוחק, במרתף, בעלית הגג. בכך הן מאפשרות לבעלי הבית להעמיד פנים כאילו שהעבודות הללו הן נסים קטנים, שגמדים באים בלילה, מבשלים ומנקים. הווילה שתיכננו מבקשת לחשוף את מנגנון ההסתרה ולהציג את הקונפליקט המעמדי".

הווילה, שאותה רוטברד ושותפיו מכנים "וילה דו מעמדית", מורכבת משלושה חלקים: קומה תחתונה ובה הפונקציות ה"ציבוריות" - סלון, חדר כושר, קולנוע ביתי ובריכה שחיה. הקומה מוסוות על ידי משטח דמוי בד, ומעליה שני מבנים למגורים. הגדול ישמש למגורי בעלי הבית והקטן למגורי המשרת. בדרך כלל, מסביר רוטברד, "וילה מציגה לראווה מותרות, פאר ואת ההישגים החברתיים והכלכליים של בעליה, ומסתירה את המחיר שזה גובה, את העמל ואת המערכת המעמדית. כאן בחרנו באסטרטגיה הפוכה לזו של הווילה המסורתית: כל האלמנטים הראוותניים מוצנעים, ומה שמוחצן הוא השיטה המעמדית. הניראות של השיטה ושל המתחים שהיא יוצרת נראית לנו מחיר הולם. מי שיתגורר במקום הזה, שישלם את המחיר. או כמו שאמר אותו טבח, מי שאוכל עוף, שיהיה מוכן לשחוט את התרנגולת. ואם לא, עדיף שיהיה צמחוני".

מי יזהה את המחיר בווילה כזאת? ומה זה משנה, וילה היא וילה. זה לא בסך הכל שיתוף פעולה עם המערכת המעמדית במסווה של ביקורת?

"גם וגם. זה נכון שכל ארכיטקטורה היא שיתוף פעולה, ומעצם זה שהסכמתי להשתתף, אני משתתף. מצד שני, כאדריכל ביקורתי אני חושב ששיתוף הפעולה האמיתי הוא להסתיר את המתיחויות, לעמעם וליפות אותן. וכאן אני חושף אותן. ארכיטקטורה תמיד מתעסקת בכוח. זה עולה כסף, צריך מתכננים, עורכי דין, פועלים. מה שעושה את ההבדל בין שיתוף פעולה עם הכוח לבין ביקורת שלו, או בין רגישות 'ימנית' ל'שמאלית' בארכיטקטורה, היא הבחירה בין הסתרה או חשיפה של המנגנונים שלו. נכון שהווילה ממוקמת בסוף המדבר המונגולי, אבל היא ממוקמת גם באינטרנט, במדיה ובדיון הציבורי. כשהיא תבנה, אני מניח שהדיון והסיפור הזה יהיו חלק ממנה.

"מן הראוי להפחית את הפער בין שני המעמדות החיים בווילה", מדגיש רוטברד, "ובחרנו להעביר כמה מרכיבים של התוכנית מבעלי הווילה לעובדים. למה שלבעלים יהיו שני סלונים או שני חדרי אוכל? אם ערכים וכללי משחק קפיטליסטיים מחלחלים לתוך חברה סוציאליסטית, אז הם צריכים להתחלק כמה שאפשר באופן שוויוני, ולאפשר לכל אחד גישה לקפיטליזם". ויש לו גם מסר המכוון לעם הסיני בשלב זה של האבולוציה הכלכלית החברתית שלו: "אם כבר הצלחתם להקים חברה לא מעמדית, אז תנסו לשמור על זה ואל תהרסו הכל כמו שקרה אצלנו בקיבוצים".

במחשבה שנייה, אתה מרגיש שלם עם האסטרטגיה?

"הברירה מבחינתי היא לבנות או לא לבנות, לא רק בסין. בכל פרויקט שלא אעשה, אני נכנס לדריכות מול סוג מסוים של בעיות שיש להן השלכות פוליטיות או חברתיות. אין פרויקט שלא מכאיב או מפריע למישהו ולמשהו, גם באמצע המדבר. זה אפשרי לא לבנות. עשיתי את זה במשך שנים של מעורבות בשדה הביקורתי והפרשני. אפשרות שנייה היא להירתם למעשים טובים ולהיות פעילים בארגון לא ממשלתי, או לעבוד במסגרות של תכנון מסנגר. יש בפעילות הזאת דמיון למהלך הביקורתי שתמיד מגיב למציאות קיימת ואפילו נגרר אחריה, וגם אולי סוג מסוים של עסקנות. בשלב זה, האתגר מבחינתי היה לקחת את כל הביקורת הזאת למשהו יצרני, שגם יהיו לו כוונות טובות, ולראות איך להפוך את התובנות לבניינים".

דווקא וילה באורדוס היא האתגר?

"זה פרויקט שלא נותן תשובות, אלא שואל שאלות שלא נשאלו קודם, שאלות חדשות שהסינים הם אלה שנתנו לנו את ההזדמנות להעלות".

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>