האוצר הגנוז של ברונו שולץ נחשף

בחדר ילדים בבית קצין נאצי התגלו ציוריו של הסופר והצייר היהודי-פולני, ברונו שולץ. לאחר מבצע שחזור מורכב ורצף תקריות דיפלומטיות, יוצגו מחר העבודות לראשונה בישראל. הן תמימות רק למראית עין

מחר יוצג לראשונה אוצר הגנוז זה שמונה שנים: במוזיאון לאמנות של מוסד "יד ושם" בירושלים תיפתח תצוגת ציורי הקיר של הסופר והצייר היהודי-הפולני ברונו שולץ, שהובאו לארץ ב-2001 בדרך שנויה במחלוקת. לקיחת הציורים גרמה בירור נוקב עם שלטונות אוקראינה, אך בסופו של דבר יושב הסכסוך וממשלת אוקראינה הסכימה שהציורים יישארו בירושלים במעמד של השאלה. בפתיחת התצוגה ב"יד ושם" ביום שישי יהיה נוכח סגן שר התרבות של אוקראינה ויישא דברים הסופר דויד גרוסמן.

ברונו שולץ צייר את הציורים האלה בסוף 1941 (הטכניקה: "פרסקו-סקו" - צבעי שמן על טיח יבש) בעירו דרוהוביץ' שבגליציה, על קירות ביתו של הקצין הנאצי פליקס לנדאו. כדי להביא את הציורים לארץ קילפו שליחי "יד ושם" שכבת טיח מהקירות, בבית ההוא בדרוהוביץ', כך שהמוצגים שייחשפו עתה בתצוגה הם מבחינה מסוימת הקירות עצמם. האוצרת יהודית שן-דר: "פעולה כזאת אורכת שעות אחדות. כללית, מורחים על הציורים חומר מיוחד ומורידים בזהירות את הציורים - יחד עם שכבת טיח".

הצבא הגרמני כבש את דרוהוביץ' ביוני 1941 ובמטה הגסטפו שהוקם בעיר שירת בין השאר קצין אוסטרי זוטר ושמו פליקס לנדאו. בתיווכם של אנשי היודנראט הועסק הצייר והסופר היהודי ברונו שולץ כעובד כפייה אצל לנדאו ובתמורה למעט אוכל עיטר תחילה את קירות בית הספר לרכיבה, שנוסד ביוזמת לנדאו והיה הפרויקט החביב עליו. כאשר הגיעו לדרוהוביץ' ילדיו של לנדאו (מנישואיו שכשלו) הוא ציווה על שולץ לקשט בציורים של אגדות-עם את קירות חדר המשחקים בביתו, הבית שבו התגורר עם הילדים ועם המאהבת שלו, גרטרוד (טרודי) זאגל. האמן היהודי היה בא יום יום, בסוף 1941 או בתחילת 1942, לעבוד ב"וילת לנדאו". ציורי הקיר של ברונו שולץ יוצגו ביד ושםיד ושם הביא את ציוריו של ברונו שולץ אך מסרב להציגםמציורי הקיר של אמן בכפייה: ברונו שולץ - לפרטים נוספים

רישום של שולץ מתוך "ספר הסגידה"

ברונו שולץ הועסק איפוא כצייר פרטי של לנדאו. יהודי אחר הועסק כמשרת בביתו של קצין גרמני אחר ושמו קרל גינתר. יום אחד ירה לנדאו ביהודי ההוא ולאחר זמן הרג גינתר, בתגובה, את היהודי של לנדאו - ברונו שולץ. זה היה ברחוב בדרוהוביץ' ב-19 בנובמבר 1942.

אני היחידה שראיתי

במסגרת התחקיר שעשתה האוצרת יהודית שן-דר התגלה כי ברמת גן מתגוררת ניצולת שואה בת 78 שעבדה אף היא בביתו של הקצין הנאצי פליקס לנדאו. אשה זו, שהיתה אז בת 11, הועסקה כמטפלת בילדיו הקטנים של הקצין. היא תיקרא כאן רק בראשי תיבות של שמה, מ"ב, מאחר שסירבה להתראיין בשמה המלא. השבוע אמרה: "אני מאוד לא אוהבת להיזכר, כשאני חוזרת לזה אני נהיית ממש חולה. מה באמת עבר עלינו שם אתם אף פעם לא תבינו.

"כן, אני חושבת שאני אולי הייתי היחידה שראתה את הציורים של שולץ על הקיר, אז בדרוהוביץ'. כי זה היה בחדר של הילדים ולשם רק אני נכנסתי".

אביה של מ"ב היה אדם עשיר, משולב בעסקי הנפט שמרכזם בעיירה בוריסלב הסמוכה. ב-1941 עבד גם האב בשירותו של לנדאו - הוא הופקד על הטיפול בכלביו של הקצין. מ"ב מסבירה: "בבוקר היינו לוקחים את הכלבים, שני כלבי זאב, 'אסטה' ו'רולף', ומחזירים אותם בערב. בבית של לנדאו, שהוחרם מיהודי, היתה מנהלת משק בית 'פולקסדויטשה' (גרמנייה תושבת פולין), ויום אחד האשה הזאת הציעה שאני אעזור לה לטפל בילדים של לנדאו. שאני אוציא אותם כל יום לגינה. ככה זה התחיל".

לנדאו עצמו דיבר אתך פעם?

"תגיד לי, בן כמה אתה? אני רואה שאתה לא מבין. הוא, קצין גרמני, ידבר עם יהודייה קטנה מסריחה? הוא בכלל לא ראה אותי".

כשעבדת אצל לנדאו פחדת?

"כל הזמן פחדנו. רק כשהלכתי עם הכלבים לא".

עם ברונו שולץ דיברת?

"הייתי ילדה. בני דודים שלי הכירו אותו, הוא היה מורה שלהם בתיכון. אבל לספר לך עוד משהו? יום אחד עבדנו בגינה של לנדאו, בהרבה בתים בדרוהוביץ' היו גינות כאלה ליד הבית. שתלנו עגבניות. אני עבדתי ודי נהניתי, והבחורה היהודייה שהיתה אתי, גדולה ממני בשבע שנים אני חושבת, אני זוכרת שהשם שלה היה ורה צוקרמן אבל אני לא בטוחה, ישבה ולא עבדה. פתאום היתה ירייה. טרודי, הבחורה של לנדאו, ירתה בראש של ורה. אולי בגלל שהיא ישבה ולא עבדה. הראש התפוצץ, הדם נשפך לי על הידיים, אני לא יודעת מאיפה היה לי שכל פשוט להמשיך עם העגבניות".

העיר דרוהוביץ', במזרח גליציה, היתה בין שתי מלחמות העולם חלק מפולין ולאחר המלחמה סופחה לאוקראינה. תושביה היהודים נרצחו ברובם בשואה, תושביה הפולנים הועברו למערב פולין. מלבד שולץ קשורים בעיר זו שמות מפורסמים נוספים, בהם הציירים משה אפרים ליליין ומאוריצי גוטליב, המשורר ש' שלום ונגיד בנק ישראל הראשון דוד הורוביץ. גם עליזה בגין (לבית ארנולד), אשת מנחם בגין, גדלה באותה עיר. נזכרת מ"ב: "זה היה כמובן לפני המלחמה, אבא היה בית"רי. הוריה של עליזה היו חברים של ההורים וגם היו מוזמנים לחתונה של בגין. גם אני רציתי לנסוע, אבל לא לקחו אותי. החתונה התקיימה בעיירת הנופש הקרובה, טרוסקבייץ'. ז'בוטינסקי היה בעיר אחרת, סטרי, ואבא נסע להביא אותו לחתונה במכונית שלנו".

מ"ב, הוריה ואחיה ניצלו. "התחבאנו בבונקר שאבא חפר ביער הסמוך. אבל אם אתה רוצה אני אספר לך משהו ששמעתי מאבא, לא ראיתי בעצמי. לנדאו היה משוגע על סוסים ופתח על יד הבית שלנו בית ספר לרכיבה. הגטו עוד לא היה אז. בסלון שלנו לנדאו סידר מטבח בשביל הפועלים שבנו את בית הספר (ברונו שולץ, אגב, הועסק על ידי לנדאו גם בעיטור הקירות של הבית הזה, שאינו קיים עוד, ח"ח). מתחת לחדרים בבית שלנו היו מרתפים, ובאחת האקציות אבא הכניס לשם כמה עשרות יהודים. פתאום לנדאו נכנס, עם אסטה ורולף ועם עוד קצין, היבנר, ואמר: 'אני יודע שאתה מסתיר יהודים כאן, אני מציע לך להוציא אותם, אחרת נהרוג אותם ואת כל המשפחה שלך ואתה תראה את זה, ואחר כך נירה גם בך'. אבא אמר: 'אדוני הקצין, מה אתה חושב, אם שנינו, אתה ואני, נגיד יחד: אסטה, פאף! -- זו היתה ההוראה לכלבה להתנפל על מישהו שהיו מראים עליו באצבע - על מי היא תקפוץ? עליך או עלי?' לנדאו אמר: 'עליך'. אבא אמר: 'בוא ננסה'. שניהם אמרו יחד 'אסטה, פאף', הכלבה לא ידעה על מי לקפוץ, אז היא קפצה על היבנר ונשכה אותו, ואז לנדאו והיבנר יצאו כדי ללכת לטפל בו והיהודים שהתחבאו אצלנו למטה ניצלו - בינתיים".

פליקס לנדאו, אגב, חי לאחר המלחמה שנים אחדות בזהות בדויה ולבסוף חזר לשמו האמיתי. הוא מת בשיבה טובה.

כל משפחתך עלתה לארץ?

מ"ב: "עלינו ב-1950. את אבא, שהיה מומחה לחיפושי נפט, לקחו מיד לנגב, לחפש שם מים. הוא מת כבר ב-1951. אמא נדרסה למוות ברחוב הרא"ה פינת רחוב ירושלים ב-1972. את בעלי, שגדל בבוריסלב הסמוכה לדרוהוביץ' - האמהות שלנו הלכו יחד לבית ספר - הכרתי עוד שם, אבל התאחדנו מחדש רק אחרי שעלינו, ופה התחתנו. הוא מת לפני כמה חודשים. בביקור חוזר בדרוהוביץ' לפני 14 שנה הייתי יחד אתו. היה לי קשה מאוד, אני לא מכירה עכשיו שם אף בן אדם. עברתי ליד הבית של סבא, שלוש קומות במרכז העיר, ונכנסנו גם לבית שהיה של ההורים שלי והאוקראיני שגר שם כיבד אותנו בחלב מהפרות שלו".

האמן נוהג בכרכרה

גילוי הציורים על הקירות בבית בדרוהוביץ', שנראות בהם דמויות נסיכה, שלגייה וגמדים ורכב כרכרה, עורר התרגשות גדולה בפולין, בגרמניה ובמיוחד בקרב חוקרי ספרות ומעריציו של שולץ, גם בשל ההערצה להישגיו הספרותיים וגם מפני שחלק ניכר מיצירותיו אבד ואיננו.

"הנסיכה , דרוהוביץ'", 1941-1942. השאלת מוזיאון דרוהוביץ', אוקראינה. באדיבות יד ושם

על תוכנם של הציורים שצייר שולץ על הקירות ב"וילה לנדאו", שבה מתגוררים כיום זוג קשישים אוקראינים (הקירות סוידו מאז 1941 פעמים אחדות), אומרת האוצרת יהודית שן-דר: "בערמומיותו הצליח שולץ להטמיע איקונוגרפיה אישית בציורי אגדות העם האלה, שמתברר שהן תמימות למראית עין בלבד. לדוגמה, רכב הכרכרה אינו אלא דיוקנו העצמי של האמן. מוטיב הכרכרה והרכב חוזר ונשנה הן ביצירתו הגרפית והן ביצירתו הספרותית של שולץ, והוא תואם את תפישתו כי הגבר אינו אלא משרתן של נסיכות".

שן-דר, סגנית מנהלת אגף המוזיאונים ביד ושם, אשר עשתה את התחקיר בשיתוף עם האוצרת אליעד מורה-רוזנברג, הוסיפה כי בארכיון "יד ושם" שמורים סרטי תעודה אחדים על פרשת ברונו שולץ והמבקרים במקום יכולים לצפות בהם. סרט ושמו "צל הקיר" ששודר לפני שנים אחדות בערוץ ארטה מספר כיצד נמצאו הציורים בדרוהוביץ' על ידי במאי הסרט בנימין גייסלר, גרמני מהמבורג, עשרות שנים לאחר שנוצרו.

אני לוקח את הלב

מתוך היומן של פליקס לנדאו:

12.07.1941

                              קצין אס-אס פליקס לנדאו. חובב סוסים וכלבים

בשש מעירים אותי פתאום: "הסתדר לביצוע מיתת בית דין!" נו טוב, שוב אני צריך להיות התליין ואחר כך גם הקברן... 23 מוצאים להורג, בתוכם גם שתי נשים. המיועדים להרג מתייצבים עם מעדרים לחפור קבר לעצמם... הבור הולך וגדל... שניים בוכים בלי הפוגה, אני מצווה עליהם להמשיך לחפור, כדי שלא יחשבו כל כך הרבה... את כל חפצי הערך, שעונים, כסף ושווה כסף, צוברים לערימה אחת. שתי הנשים צריכות להתייצב ראשונות לירייה, בקצה הבור. שישה אנשים מאתנו צריכים לירות בהן. חילקנו את התפקידים בינינו, שלושה צריכים לירות אל הלב ושלושה אל הגולגולת. אני לוקח את הלב. היריות מצליפות וצרורות המוח ניתזים באוויר. שלושה כדורים לגולגולת זה יותר מדי. הם תולשים כמעט את הראש. כמעט כולם צונחים בלי הגה, רק אצל שניים לא היה מוצלח, הם מייללים במשך זמן רב. יריות האקדח לא שוות כלום. זה לא כישלוננו, הרי אנחנו יורים ביחד. הקבוצה שלפני האחרונה מוכרחה להשליך את ההרוגים לתוך הבור ההמוני. אחר כך הם חייבים להתייצב ונופלים מעצמם לתוכו. עייף ויגע חזרתי הביתה.ציורי הקיר של ברונו שולץ יוצגו ביד ושםיד ושם הביא את ציוריו של ברונו שולץ אך מסרב להציגםמציורי הקיר של אמן בכפייה: ברונו שולץ - לפרטים נוספים

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>