לאורך השדרה שאין בה איש

"שדרות ירושלים", תערוכת יחיד של שרון יערי, היא מהיפות ביותר שמוצגות בעונה הזאת בגלריות בארץ. יערי מפתח את עבודותיו בעצמו, מנהג נדיר בימינו, ומגיע למנעד צבעים מרהיב בתוך השחור-לבן

"שדרות ירושלים", תערוכת יחיד של שרון יערי, היא מהיפות ביותר שמוצגות בעונה הזאת בגלריות בארץ. יש לה שם ונושא, ואפשר וצריך לקשר אותה לזמן היסטורי ולמקום, אבל יש בה גם משהו מעבר לכך, שעושה אמנות לאמנות ולא לדיווח.

יערי מתבונן באינטנסיוויות בסובב אותו, מנהל אתו דיאלוג פנימי על חלומות וחששות, על תחושת החמצה ותקווה, משליך על מושאי ההתבוננות שלו - וגם חושף בהם - מצולות של משמעות. אין אלה תצלומים של "רגע מכריע" או אנקדוטה. הצילום משמש מגש להרהור שאינו מחויב להיות מחוור עד הסוף.

רוב העבודות, שנושאן הוא סביבה ישראלית מאוד של רחוב עירוני, חורש ומוסדות ציבור, צולמו בשחור-לבן בשנתיים האחרונות. יערי מפתח את עבודותיו בעצמו, מנהג נדיר בימינו, ומגיע למנעד צבעים מרהיב בתוך השחור-לבן. שדרות ירושלים - לפרטים נוספים

הצילום בשחור-לבן עבר שינוי מהותי בשנים האחרונות. במידה רבה אפשר לומר שהוא נחשב כמעט באופן אוטומטי ל"אמנותי", בדומה לקלישאה שתצלום שאינו חד הוא "אמנותי". אצל יערי השחור-לבן מוצדק מבחינה אסתטית כשהוא מחייב התבוננות קרובה וממושכת של הצופה כדי לראות את השפע המוצע לו. מבחינה רעיונית הוא יוצר אותם ריחוק ותלישות מזמן מסוים כשהוא מציע זיקוק של ריבוי צורות ותנועות בצילום למנעד סגור.

שרון יערי, ללא כותרת, 2006

בתצלום (ללא כותרת) של שולחן משחק לטניס שולחן, הדימוי מצולם מבעד לדלת מרושתת, במרכזו הרשת על השולחן ומאחור ניבט חלון מרושת. זהו תצלום ללא נרטיב מוצהר אבל יש בו דיבור על המבט המצועף, על הרשתות הדקות שיוצרות שכבה על שכבה של ריחוק. בתצלום יש גם עיסוק, שחוזר בתצלומים אחרים, ביחסים בין צורות פשוטות, אדריכליות. אותן צורות שאין להן לא הדר של סגנונות העבר הרחוק, כמו רנסנס ובארוק, או של העבר הקרוב, ולא האופנתיות של הסגנון הבינלאומי במיטבו (המכונה כאן בטעות באוהאוס).

כאן הצורות ישרות וצנועות, מלבן של דלת ושל חלון, רצפת טרצו פשוטה וכמובן השולחן שהפונקציונליות שלו, היותו מתקפל, מאפשרת את השימוש בו. יופיה של הפונקציונליות, יופי שלב רבים גס בו כבר שנים, הוא נושא החוזר בתצלומים שכותרתם "שדרות ירושלים". זהו שם השדרה החוצה את העיר יפו ומחברת את דרום תל אביב עד לבת ים (שם היא ממשיכה כשדרה עד הים ונקראת שדרות העצמאות). השדרה הוקמה ב-1915, תחת השלטון העותמני ונקראה על שם ג'מאל פשה, מושל סוריה וארץ ישראל. בימי השלטון בריטי שונה שמה ל"מלך ג'ורג' החמישי".

שרון יערי, "שדרות ירושלים", 2007

מאז האיחוד המוניציפלי של תל אביב ויפו לאחר מלחמת העצמאות היא נקראת שדרות ירושלים. בעוד חלקה הקרוב לתל אביב מתאפיין בבתים מפוארים שרובם עמדו מתפוררים עד לגל השימור שיש ביפו בתקופה האחרונה, הרי לקראת סופה, סמוך לבת ים, נבנו לידה שיכונים - דיור ציבורי מהסוג שמצוי בשכונות הנחשבות לטובות כמו רמת אביב או מעוז אביב וגם בשכונות המזוהות כשכונות מצוקה כמו יד אליהו ורבות אחרות ברחבי הארץ.

יערי מצלם את האדריכלות הזאת כך שהפער בין החזון למציאות נהפך לנוכחות. מהאידיאלים הסוציאליסטיים והאסתטיקה המודרניסטית של פשטות ואמת החומר לא נותרה אלא קליפה שניכר כי אינה אהובה על תושביה וניסיונות הייפוי המעטים שנעשו בה אנסו את האסתטיקה והרעיונות האלה. בתוך חלל הגלריה המרכזי יש תצלום שחור-לבן של שיכון וגן מגודל פרא שיש בו עוד נחמה כלשהי.

הצופים שלא יעמיקו בפרטים יכולים לחשוב שהם מביטים באחד מאלפי השיכונים שנבנו באירופה בשנות ה-50. בחדר נפרד מוצג אותו התצלום בהדפסת צבע שנראית דהויה אבל מגלה היטב את הניסיונות לצבוע את הגדר בשלל צבעים, להוסיף צבע לבניינים, לתלות שרשרת אורות, ליצור מין איפור שיסתיר את ההתפוררות. יערי, שמדפיס גם את תצלומי הצבע, יוצר את מה שנראה כתמונות מזיכרון, כאילו הוא מנהל דיאלוג או ויכוח עם הממשות של הצילום.

דיאלוג כזה יש בעבודה אחרת שבה מצולם בחשיפה ארוכה שיכון עכשווי יותר בשעת לילה. החשיפה הארוכה לשיכון המואר מבחוץ ומבפנים באור מלאכותי יוצרת מראה של שעה קסומה בלילה שאינו לילה. האור שבוקע מן החלון נראה כמו הבטחה. אבל בהעדר צמחייה או נוכחות אנושית עולה השאלה אם זהו לא תצלום של דגם קרטון המדמה חיים.

תצלומי הטבע של יערי ממשיכים את העיסוק שלו במקום שבו נושקים טבע ותרבות בישראל, באופן שבו הם בלתי ניתנים להפרדה, בעיקר במרכז הארץ שהולך ונעשה צפוף. כאן מוצגים תצלומים של אותו המקום בהפרש זמן של כשנתיים. בתצלום המוקדם עץ מפואר שכמה מענפיו שבורים וברחבה לידו שולחן קק"ל סטנדרטי. בתצלום המאוחר נראים הענפים שהתמוטטו ושברו את השולחן וצמחייה סמיכה שכיסתה את הרחבה, ואולי תכסה בעתיד לא רחוק את השולחן. הקריאה של התרחשות שהיתה ידועה מראש יוצרת תחושה של גורל מוכתב, התמודדות עם הזמן כאיתן טבע מאיים. בתצלום שבו השולחן קרס אחרי שנחצה באמצע נוצרת תחושה של מעין ממלכה של יפהפייה נרדמת, מקום שצריך להיחשף אבל יש חשש בנוגע למה שיתגלה בו.

תצלום מפתיע ביחס לעבודותיו של יערי בעבר הוא תצלום של אדם שנראה כקבלן או מתווך העומד במטבח. הגבר בגיל העמידה מנסה להיראות מטופח, באמצעות שעון גדול ומשקפי השמש, אבל יש בו גם פגיעות; אולי בגלל הדיסוננס בין גילו לבין הניסיון הניכר לעין להיראות מתריס ורברבן, אולי כל הגאווה הזאת היא על מטבח שכלל אינו נראה מפואר. נדמה כי מונחי העבר נתפשו כאן בתוך לולאת זמן שאינה גלויה לאותו גבר.

לולאת זמן, בועה, מקיפה גם את מבני הציבור שיערי מצלם כמין מקומות שהם מחוץ לזמן או בהווה מתמשך. עמודי דגל ריקים, כניסה של בניין משותף ששופצה ומבנה שמירה של כלא נראים כשאריות של משהו שמנסה להיאחז במשך הזמן אבל נשאר בחוץ. יערי עוסק בחלל הזמן שבין הווה לעבר, בין תקווה ואפילו גאווה ורברבנות ובין משאלות של נוכחות במקום אחר, מפואר יותר וסלחני פחות.

"שדרות ירושלים" - שרון יערי. גלריה זומר בתל אביב (שדרות רוטשילד 13). שעות פתיחה: יום שני-חמישי, 11:00-19:00; יום שישי, 10:00-14:00; שבת, 11:00-13:00. עד 21.3

עכבר EXTRA

לעוד כרטיסים במתנה >>