החיים בשחור

מלבושים שחורים, שמזוהים מזה שנים עם העולם האדריכלי, כבר נהפכו לסימן ההיכר של כוכבים בולטים כמו ז'אן נובל, דניאל ליבסקינד, פרנק גרי וזאהה חדיד. ספר חדש שיצא בגרמניה מנסה לפענח את הסיבות לתופעה

עבור האדריכלים אריה קוץ ורני ניר, בני זוג בחיים האישיים ובמשרד, ההתלבטות מה ללבוש מדי בוקר אינה מציבה אתגר מיוחד. המלתחה של שניהם מורכבת אך ורק מפריטים בצבע שחור - חולצות, מכנסיים, שמלות, גרביים, נעליים ואביזרים אחרים, וכל מה שנותר הוא פשוט להתאים את הגיזרה. קוץ מעיד שהוא נדבק בחיידק השחור בזמן לימודיו במכון הטכנולוגי בטוקיו, ומאז מקפיד שלא להכניס שום צבע אחר לארון. "אני קשור מאוד ליפאן ולתרבותה, ואין ספק שלאופנה המינימליסטית שלה היתה השפעה גדולה עלי", הוא אומר, "אבל כמובן יש גם עניין של נוחות - כששואלים אותי על השחור אני תמיד מסביר שזו בחירה שנובעת מאהבתי לסושי: זה הצבע היחיד שלא רואים עליו את הטיפות של הסויה". גם אישתו, רני, מסכימה שלחיים ביפאן היתה השפעה משמעותית על סקלת הצבעים החד-גונית, ומספרת כי לא רק המלתחה צבועה בשחור, אלא גם שאר כלי הבית: המצעים, המגבות, מפת השולחן והכלים, "זה לא שאנחנו לובשים שחור, אלא חיים שחור", היא מסבירה. "זה הצבע הכי מוצלח בעיני, יש בו אמירה מאוד ברורה".

מאיר את האישיות

בין אם מדובר בסיבות פרקטיות או בהסברים אידיאולוגיים מנומקים להפליא, אין ספק שהשחור הוא המאפיין הדומיננטי של מדי העבודה האדריכליים בכל העולם. אדריכלות ואופנה חולקות מאפיינים רבים: שתיהן מבוססות על עקרונות של צורה ומבנה ומספקות פיתרון מושכל, ובשאיפה גם מעוצב היטב, לצורך האנושי ההכרחי של מחסה. מערכת היחסים בין שני התחומים הפכה לנושא פופולרי לדיון בשנים האחרונות, ואף זכתה לתערוכה מתוקשרת בשם"Bones+Skin" במוזיאון לאמנות עכשווית בלוס אנג'לס. עם זאת, יחסם של אדריכלים ללבושם האישי נידון באופן פחות נרחב, ובפרט יחסם לצבע השחור.

סוגיה זאת מעסיקה את קורדולה ראו, עיתונאית ואדריכלית ממינכן שהוציאה השנה את הספר "Why Do Architects Wear Black?" שמוקדש לנושא. ב-2001 היא השתתפה בתחרות לתכנון מוזיאון עבור חברת BMW במינכן. לכינוס הפתיחה של התחרות הגיעו מאות אדריכלים מרחבי העולם, ואחד המנהלים בחברה השתומם לנוכח הצבע האחיד של בגדי הנוכחים. ראו, שמקפידה אף היא על מלבושים שחורים, לא ידעה לספק תשובה ברורה והחלה לשאול את החברים מסביב; במשך חמש שנים ראיינה בנושא יותר מ-160 אדריכלים מרחבי העולם, מוכרים יותר ופחות. כמעט כולם הגיבו באופן משועשע ונענו מיד. את תשובותיהם הגישו לה בכתב יד על נייר בגודל A6 עם חתימה ותאריך. מתוך התשובות היא זיקקה את מאה הראויות ביותר, והפכה אותן לספר. "אני חושבת ששחור מבטא אמירה ועמדה ברורה. אבל האמת היא שהמשתתפים בספר מציגים מגוון טיעונים שונים. אני לא מתיימרת לתת בספר תשובה משכנעת אחת, אלא להביא כיווני מחשבה שונים", אומרת ראו.

ההסברים נעים ממניעים פרוזאים ועד לנימוקים פילוסופיים של ממש: "אני לא לובש שחור", ענו אדריכלים כגון ויל ארטס ורם קולהאוס מהולנד, בעוד שאחרים הסתפקו בקלישאה האלמותית של "שחור מרזה". היו מי שביקשו לתקוף את החד-גוניות האופנתית, מסימיליאנו פוקסס האיטלקי קבע כי "אין להם (לאדריכלים) שום חוש של פנטזיה ודימיון" בזמן שג'ון אוקי היפאני ניסה לתרץ את השחור כסממן חברתי: "אדריכל תמיד היה סוג של קומוניסט". "תמיד תהיתי למה כולם לובשים שחור", כותב טויו איטו היפאני בכנות רבה, "אני בעצמי מנסה ללבוש בגדים בהירים, אבל במקרה היום לבשתי שחור. כמה חבל!". קנגו קומה, גם הוא מיפאן, סבור ש"שחור מאיר את האישיות", אולם התשובה האהובה ביותר על ראו היא זאת של פיטר אייזנמן האמריקני, שניפק הסבר מתוחכם בהתאם לעבודתו האדריכלית המורכבת: "I don't where schwartz", ענה במעין משחק מלים דו-לשוני שמשמעותו כפולה: "אני לא לובש שחור" או "אני לא הייתי שחור".

העיסוק בהופעה וגנדרנות איפיין לא מעט אדריכלים במהלך המאה ה-20. לה-קורבוזיה הצרפתי, אחד מאבות המודרניזם, נהג לענוד פפיון צבעוני בכל הזדמנות ובחר במשקפיים עם מסגרת שחורה עבה שהפכו לסימן ההיכר שלו. גופו הצנום, הראש הקירח והמשקפיים הבולטים מייצגים עד היום דימוי טיפוסי של אדריכל. גם וולטר גרופיוס, ממקימי בית הספר "באוהאוס" בדסאו, גרמניה, אימץ שיק מודרני דומה בתוספת מקטורן מפוספס או צבעוני. השניים פעלו בחצי הראשון של המאה ה-20, עידן שבו איפשר הצילום לראשונה לאדריכלים לפרוץ לתודעת הקהל הבינלאומי. כוחה האדיר של המדיה משחק תפקיד חשוב גם עבור דור האדריכלים העכשוויים, שמקפיד על הופעתו החיצונית ביתר שאת. בעולם היפר מתוקשר, הדימוי שמבקשים האדריכלים לשדר חשוב לא פחות, ולעתים אף יותר, מעבודתם בשטח. היום, יותר מתמיד, אדריכלים מצולמים, מרואיינים ומקבלים מעמד של ידוענים. לא בכדי נתבע בעשור האחרון הביטוי "Starchitects" ("אדריכלים כוכבים") כדי לתאר את רוח העשיה התכנונית העכשווית.

לה-קורבוזיה. משקפיו הבולטים בעלי המסגרת השחורה מייצגים עד היום דימוי טיפוסי של אדריכל (תצלום: אימג' בנק / Getty Images)

קשה לסמן נקודת זמן אחת שבה התחיל השחור לזכות בפופולריות בקרב האדריכלים, אולם לדעתה של לאה פרץ, ראש המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, הדבר מעיד על קשר הולך וגובר עם עולם האופנה. "שחור זאת כנראה התפתחות חדשה יחסית אצל אדריכלים שלא נחקרה מספיק לעומק", היא אומרת. "בעולם האופנה השחור הוא צבע מאד פופולרי ומייצג. לדוגמה, בתערוכה "פרימייר ויזיון" בפאריס, שמנסה מדי שנה לחזות מה צפוי בעונות הבאות, לצד סקאלת הצבעים המשתנה יש תמיד מקום של כבוד לשחור, שלא לדבר על המבקרים, שכולם לובשים שחור. לכן אני חושבת שיש זליגה בין התחומים. האדריכלים הסטארים רואים את מעצבי האופנה ומחפשים בעצמם את הייחוד גם במראה. הם מבינים את החשיבות של האימאג', ושחור מציג דמות לא לגמרי מפוענחת. יש משהו בצבע הזה שהוא מעין סוג של מסיכה, של הסתרה מכוונת".

מבחינה היסטורית, פרץ מציעה הקשר לשנות ה-50, לבוהמיינים האקזיסטנציאליסטים מהגדה השמאלית של פאריס; טיפוסים כמו הפילוסוף ז'אן-פול סארטר והזמרת ז'ולייט גרקו שנהגו ללבוש רק שחור והיו בעלי הופעה מאד מזוהה. הקשרים היסטוריים אחרים נוגעים גם לתקופה הוויקטוריאנית, אז התבסס לראשונה השחור כצבע אלגנטי. פרץ אף מציעה הקשר ללבוש השחור של כמרים בארצות קתוליות. בהיבט העכשווי יותר, נראה שלעיצוב המינימליסטי היפאני היתה השפעה גדולה מאד על האדריכלים ועל עולם העיצוב בכלל. "מעצבי אופנה כמו יוז'י ימאמוטו וריי קוואקובו מ'קום דה גרסון' מזוהים עם שחור", היא מסבירה. "הצלליות והגזרות שלהם מאוד ייחודיים, והיצירה של סילואטה חדשה לגוף היא דבר כל כך נכון בהקשר האדריכליף שזה ממש קסם. הפורמליזם היפאני המיוחד הזה מדבר למי שמחפש את הכיוון המינימליסטי-מודרניסטי. יש הרבה מעצבים שלובשים 'מותגים שחורים' כמו ימאמוטו או הלמוט לאנג, ואני חושבת שהאדריכלים מזהים איזו קירבה פורמלית ונפשית אליהם ואל הצבע".

רם קולהאס על שער מגזין "ווג" לגברים. צולם לרגל פרויקט מיוחד של העיתון על אדריכלות ואופנה

בין אם במודע או לא במודע, מרבית האדריכלים המובילים כיום נוהגים ללבוש שחור: זאהה חדיד, דניאל ליבסקינד, פרנק גרי, דיוויד צ'יפרפילד, שיגרו באן, טדאו אנדו ורבים אחרים. אם פרץ מדברת על זליגה, הרי שמדובר כנראה בשיטפון של ממש. שיתופי פעולה בין אדריכלי-על למעצבי-על נהפכו לאירועים המעניינים והמרגשים ביותר בתחום העיצוב העולמי. צמד אדריכלי העל השוויצרים הרצוג ודה-מרון עיצבו חנות בלתי נשכחת של פראדה ברובע גינזה שבטוקיו. רם קולהאס עיצב את חנות הדגל של פראדה בניו יורק, שבמרכזה מעין גל מעץ שמספק אמירה מקורית על חלל ואופנה, שסלל את דרכו גם לשער של מגזין "ווג" לגברים של חודש אפריל 2008, שם הוא צולם לרגל פרויקט מיוחד של העיתון על אדריכלות ואופנה. מסימיליאנו ודוריאנה פוקסס האיטלקים מעצבים חנויות של ארמאני מזה חמש שנים, ורק בשבוע שעבר חנכו חנות דגל חדשה בשדרה החמישית בניו יורק. אולם הפרוייקט האדריכלי-אופנתי המעניין ביותר כיום הוא פביליון האופנה הזמני שתכננה זאהה חדיד עבור שאנל בשיתוף המעצב קארל לגרפלד. הבניין, שמורכב מאלנטים קשתיים המשכיים, מאכלס תערוכת אמנות עכשווית ועובר בין בירות האופנה של העולם: ניו יורק, פאריס, טוקיו, מוסקווה, לונדון ולוס אנג'לס. המקרה של חדיד הוא דוגמה מובהקת לדיווה שחולשת גם על תחום האדריכלות וגם על תחום האופנה. האיכויות האסתטיות הייחודיות של המבנים שמעצבת חדיד מהדהדות גם במלתחה שלה. היא מקפידה על גזרות א-סימטריות מרשימות, ואף עיצבה אביזרים בשיתוף עם בתי אופנה מובילים, כגון נעלי עקב מגומי מבריק עבור "מליסה" מברזיל. הכל, כמובן, בשחור.

מחבר בין הקצוות

אם מנסים להתנתק מהשורה הראשונה של אדריכלי העל, הרי שלשחור יש פוטנציאל פרקטי מושך. עבור טולה עמיר, אדריכלית ומרצה בביה"ס לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב, השחור מאפשר גמישות מרבית במפגש מול גורמים שונים במשך יום העבודה: "שחור זה סוג של מדים, משהו שלא צריך להשקיע בו מחשבה כשיוצאים מהבית. העבודה האדריכלית כוללת הופעה בהרבה שדות: גם במשרד, גם מול קליינטים, גם באתר הבניה בשטח וגם בעירייה, וצריך משהו שייראה סביר בכל המפגשים המשונים האלה של הקצוות. חוץ מזה, המדים, בכל מקצוע, נקבעים על פי הנוחות שלהם, וכמובן שהם צריכים להצריך מינימום תחזוקה".

בני הזוג רני ניר (מימין) ואריה קוץ. "זה הצבע היחיד שלא רואים עליו את הטיפות של הסויה" (תצלום: דודו בכר)

אין ספק שהאקלים הישראלי מציב אתגר מיוחד למעוניינים בלבוש אלגנטי. ברוב חודשי השנה החום והלחות מקשים על בניית מראה שכבות מתוחכם או ענידת עניבה או צעיף. הויכוח הלוהט בכנסת על עתידו של הג'ינס הוא עוד דוגמה מובהקת לרתיעה הישראלית מלבוש מתוחכם שנתפס ככבד ומסורבל. עמיר, שלמדה בבריטניה, נזכרת כי במקום עבודתה הראשון, משרד אדריכלים לונדוני, היה הרבה יותר קל להתלבש. "הכל היה שם יותר מסודר, לא היינו הולכים לשטח ביום שבו הלקוחות היו מגיעים לפגישה מסודרת במשרד. כאן תמיד יש איזו קטסטרופה שצריך לטפל בה או בלאגן, ולכן השחור מאפשר הופעה מכובדת בכל מקום". עמיר מציינת כי היא נוהגת ללבוש נוסף לשחור גם צבעים כהים "חד-משמעיים" אחרים, כהגדרתה, "מתוך מחשבה לייצר רקע שינגוד את הרעש הוויזואלי הרב שקיים מסביב". גם אריה קוץ מסכים שהשחור מאפשר לדלג מעל קודים מסורתיים של לבוש, בארץ ובחו"ל. "בתור ישראלי צבר יש לי שריטה עמוקה בנפש נגד עניבות, וחולצה שחורה עם צווארון סיני היא פתרון מושלם. זה עזר לי להתגבר בחיים על סיטואציות רשמיות. אפשר להגיד שהשחור הצליח לפתור אותי מעניבה ברוב חיי".

הפופולריות של הצבע השחור בביגוד לא זלגה לתחום העיצוב האדריכלי. מבנים שחורים לחלוטין הם מועטים מאוד, ולמעט בעיצובן של חנויות או מסעדות שמבקשות את האפקט הדרמטי, השחור נותר בדרך כלל בכתבות בז'ורנלים. ההסבר פשוט: הטיפול בחלל ובאור הוא נושא מרכזי ועיקרי באדריכלות, וקירות שחורים בולעים את האור ומגבילים את יכולת המשחק בעיצוב החלל. עמיר עצמה מעידה ששחור הוא צבע שקשה "למכור" ללקוחות, ומספרת על בית שחור שנהיה בסוף אפור כהה. "הקונצפט היה קופסה שחורה והצבע היה נכון לרעיון של הפרויקט. רצינו לערבב בבטון הרבה אפר כדי שהוא ייצא כהה, אבל בסוף הלכנו על טיח".

פרץ מסכמת שבאופנה, עיצוב או אדריכלות, השחור לא נותר בגדר רקע להתרחשות, אלא מהווה את ההתרחשות בעצמה. "מי שלובש שחור לא רוצה להסתיר את האישיות שלו אלא להפוך אותה למסקרנת. זה כמו סוג של שיריון, אבל לא כזה שמגן על דמות עדינה אלא להיפך, כזה שמביע הצהרה. זה צבע שקשה לטעות אתו, וגם חומרים שנראים זול בצבע אחר מקבלים פתאום חזות אלגנטית בצבע שחור. זה סימן קריאה מובהק עם המון מסתורין".

הישראלים בעד קורדרוי חרדל

בזמן שאדריכלים באירופה, יפאן וארצות הברית רוקמים שיתופי פעולה מרתקים עם מעצבי אופנה מהשורה הראשונה, כאן בישראל נותר הקשר בין אדריכלות לאופנה מעומעם למדי. בשנות ה-50 וה-60 האדריכלים המקומיים נהגו בדומה לעמיתיהם בחו"ל, והקפידו על חולצות מכופתרות מגוהצות בצירוף פפיון או עניבה. בשנות ה-70 וה-80, מספרת לאה פרץ, הביגוד שזוהה ביותר עם אדריכלים היה מכנסים או ז'קט מקורדרוי, בסקלאת צבעים שנעה בין בז'-אדמה לחרדל, ונעלי שלושת-רבעי מזמש.

כיום מתהדרים האדריכלים הישראלים בעיקר בטעם רע. למעט קומץ מהם שהעבירו את שנות לימודיהם באירופה או בארצות הברית, או אינדיווידואלים שהצליחו לפתח רגישות אופנתית, מרבית האדריכלים לובשים מדים טיפוסיים ולא מרגשים בדמות חולצות מכופתרות נייטרליות בצבעי לבן או תכלת. כדי להשלים את ההופעה, או אולי מתוך ניסיון ליצור מראה מובחן, מצורפים לעתים אביזרים בולטים כגון משקפיים עם עיצוב גיאומטרי מוגזם או מסגרת צבעונית ניאונית. אביזרים טיפוסיים אחרים הם שלייקעס וכובע, ויש גם ראש בית ספר אחד לאדריכלות שמקפיד תמיד ללבוש זוג גרביים בצבעים שונים. אביזר אופנתי אחד שעליו ראויים האדריכלים הישראלים לשבחים הוא שעון יד, סממן קלאסי לקידמה ויכולת כלכלית, שבולט גם אצל מי שאינם מצטיינים בחוש אופנתי מגובש.

עכבר EXTRA

לעוד כרטיסים במתנה >>

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>